תותחי המין

ידידנו עפרי אילני כותב בקפטן על סחרור הנתונים שעשה השר אטיאס לטובתו, כדי להעביר את חוק הצנזורה ברשת, ואנחנו איירנו. (יש המשך)

החוק המשפחתי אומר שבכל פעם שהארץ שמים את האימג'ים שלנו ליד כותרת העיתון, ולשמחתנו זה קורה הרבה לאחרונה, אנחנו משקיעים בו עשרה וחצי שקלים וקונים אותו. אולי זה מה שמניע אותם לשים את האימג'. לאחרונה שמתי לב, שיש הרבה דמיון בין לאייר לעיתון לבין לאייר את ספר המחזור בתיכון. רק השנים עושים אותך יותר מקצועי.

הארץ הוא עיתון חביב, כלומר המעט שנשאר ממנו כדי לעטוף את הדהמרקר שהוא עיתון רע ומעופש. רע ומעופש משום שניכר בבירור שכתביו אינם יודעים דבר פרט לקריאת מספרים וניתוח סטטיסטיקה + ליקוק לעשירים כמובן. הקשר לרחוב אינו קיים. קראתי שם היום מאמר של מרב ארלוזורוב שנקרא "עליית מחירי המזון לא ידרדרו את העניים לרעב". היא מצטטת מספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אשר אומרים כי משפחה מקו העוני שמרויחה בממוצע כ 4800 שקל לחודש מוציאה 682 ש"ח על מזון. כל השאר הולך על טלפונים נסיעות חשבונות ושכ"ד. לפיכך ובהתאם לזאת, ברור שכמה כבר יכולה העלייה במחירי האורז וכו' לדרדר את אותה משפחה מדורדרת.

אני מניח שהניתוח נכון בהתאם למספרים, ובכל זאת מקומם עד אימה. זאת משום שאין בניתוח הזה טיפת שכל ישר. האם הכתבת ארלוזורוב שאלה את עצמה אם המספרים הגיוניים, האם ניתן בכלל לקנות מזון למשפחה לחודש שלם ב 682 ש"ח? במקרה, איזבלה ואני לא רחוקים מקו העוני. בחודש טוב אנחנו באלף ש"ח מעליו. ואני יכול להבטיח לכם ש 682 ש"ח מספיקים לקניית זובי וזין בתחת. הניתוח הדהמרקרי של המציאות הוא כה מעוות, שאינו מתייחס בכלל להיתכנות המספרים במציאות, ולכן לא מייצר ביקורת חברתית או כלכלית ראויה. קל מאד לכתוב כתבות מפוצצות על מילארדרים. המיליארדרים לא שמים קצוץ על קו העוני, ולכן העיתון גם.