תותחי המין

פינחס גודלבוטן עמד בפני הדילמה המוסרית הקשה של חייו. הוראות הועד הקהילתי היו ברורות מאד, מעשי הרג בלבד ללא אינוס וביזה. הועד היה כפוף לעקרונות טוהר הנשק שהותוו בידי המועצה אזורית, שהיתה כפופה לסנהדרין גלותי, שהיה כפוף לרב מרדכי, שרשם בכתב יד תת-סעיף לפתשגן: "מי שיתעסק בשטויות, אני אישית אכרות לו את הקטן". המזכר החתום בטבעת המלך, היה הרבה יותר נדיב עם ההמון הרצחני. התפיסה הפרסית התייחסה מאד בפתיחות להטבות הכלכליות והמיניות, הנובעות מרצח עם. אבל לך תתעסק עם מרדכי. גיסו של גודלבוטן, שהתמצא בפוליטיקה ועבד בלשכת המסחר, הסביר לו שמדובר במצב מאד לא שגרתי של פוגרומים צולבים. לפי החוק הפרסי, הסביר הגיס המלומד, אפילו המלך לא יכול לבטל הוראה שהוציא. המלכים הפרסיים נטו להשתכר, ולבטל הוראות כל חמש דקות. ביטול מסיבי של פתשגנים, היוה סכנה מוחשית לקופת המדינה, וקופת המדינה היא לא עניין לבדיחות בפרס. זאת הסיבה שקרה מה שקרה: נאמני המן קיבלו היתר מלכותי להשמיד את היהודים, והיהודים קיבלו היתר מלכותי להשמיד את נאמני המן. אמנם, רוב נאמני המן הסתגרו בבית בפחד כששמעו על תלייתו. אבל היהודים החרוצים עמלו ופרצו את הדלתות והשמידו אותם גם ככה. באותו יום הושמדו בממלכה שבעים וחמישה אלף צוררים מחורבנים ולא נבזזה יותר ממכולת אחת. הלוחמים היהודים עטו על עצמם בפיקחות תחפושות, שהבהילו את הצורר, ובו זמנית שמרו על אלמוניותם. בכל זאת, לא נעים לדעת שהירקן שלך רצח לך את המשפחה. גם גודלבוטן לא עצר בעצמו ורצח בחרבו את מתנגדיו השנואים, משפחת פארוזי שתמיד תופפה בין שתיים לארבע. אך מה שעמד מולו כעת לא היתה בעייתו של העם היהודי, אלא איזמירה. איזמירה פארוזי היפה והארוכה, החטובה והבוכיה וכעת נטולת ההורים, שבה תמיד חשק. הדילמה של גודלבוטן תפחה במכנסיו.

איזמירה ניסתה להבין מה המוקיון החריין רוצה ממנה. למען האמת היא קיותה שיהרוג אותה, כדי שתוכל להמשיך את היום - בתור נשמה אמנם - במשחקים עם אחותה. היא צעקה: "המן! המן! משה רבינו מוצץ אצבע!" אך לא נראה שזה הזיז לו. הוא הסתובב סביבה מבלי לדבר, ללא הפסקה. לבסוף, היא סובבה את גבה והלכה בכבדות למטבח, שם לגמה כוס חלב וחיפשה לה סכין גדול שתוכל לקרוס עליו. כשהמוקיון הופיע בפתח, הוא כבר היה שוב פינחס גודלבוטן, השכן בעל מוח הבוטן שתמיד הסתכל על ישבנה ושרק.

"חשבתי על פתרון" הוא אמר, "בא לך להיות יהודיה?"

איזמירה הופתעה. "מה זה אומר?"

"שתוכלי לשכב איתי, וגם שתאמיני באל אחד"

איזמירה האמינה באל אחד. הוא היה תלוי על חזה בשרשרת, ולרוב ענה לה תשובות שמאד התאימו לה. היה לה חשד שאת האל של גודלבוטן אי אפשר לתלות בשרשרת. כשהיא חשבה על זה, התליון החל ללהוט על חזה.

"כן, אני אהיה יהודיה" אמרה איזמירה והסירה את החולצה. היא הסירה הכל פרט לתליון שלה, וגם גודלבוטן מיהר להתפשט. מה שתפח בתחתוניו, בהחלט הצדיק את השם שלו, לפני שהוא נכרת.

"נתייחס אל זה כברית ביננו," אמר התליון לאיזמירה בשעה שזרקה את הסכין המעוקל מידה, והוסיף, "את הקטנצ'יק שלו תשלחי במעטפה למרדכי. בדיחה קטנה על חשבונו, בחיאת".

איזמירה לבשה על עצמה את אף המוקיון, וחשה מוגנת כשיצאה לשוטט ברחובות שושן. היא פנתה בסמטאות עד הגיעה למדרון התלול של דרך המלך, הנמתחת מהארמון אל הפארק. צבי ים שרצו בנינוחות בשמש, פזורים על המדשאה ליד הנחל. תמיד אהבה לפסוע ליד האגם.

"את יודעת," אמר לה התליון ברכות, "כל החודשים האחרונים היו מגילה ארוכה של טמטום גברי. אגו מנופח של גברים חרמנים, שסירבו להסתפק בטוב שנתתי להם. אחשוורוש רצה לחלוק באישתו, המן לא הסתפק בהעלאת דרגתו, מרדכי היה חייב לעשות עניין מהכבוד העצמי שלו, ואחר כך עושים לינץ' ברחובות בגלל חותמת מסריחה. ככה זה היה איתם מאז ומעולם, עם הגברים אני מתכוון. אז חשבתי..."

"מה חשבת?"

"להעביר את השרביט אל הבנות מעכשיו. את, אסתר, ושתי. מה את אומרת?"

"בוא נתמקד בי רגע"

"את מספר אחד איזמירה"

"אז אני חייבת להגיד לך, שרק רציתי לנקום בגודלבוטן. עכשיו אני רוצה להיות לבד"

"זה הבעיה איתכן הנשים, אף פעם לא רואות את כל התמונה"

"אבל ממוקדות" ציינה איזמירה וזרקה את התליון

"בלו בלו בלו, זה מגיע לי" אמר אלוהים כשטבע באגם.