תותחי המין

פנזין חדש מבית גלנדון ואיזבלה

בלי נדר, מקווים שאבישג וחמיס יתחילו להופיע פה על בסיס שבועי

שני הסטריפים הראשונים של אבישג וחמיס, שהופיעו בצופר. כזכור תאגיד הקולנוע מירה&מקס יצר עיבוד קולנועי משכנע לסטריפ הראשון בכיכוב פול דילון ופאני ארדן המזדקנים, אך תמיד איכותיים. עם זאת, יש שמועות כי בסרטי ההמשך חמיס יגולם בידי ז'ראר דפרדייה ואילו אבישג בידי נטלי פורטמן בשל דרישתם של דילון וארדן לכוסות זכוכית עבור שיניהם התותבות במקום הסטנדרט של כוסות מפלסטיק.

אבישג וחמיס (2)

zero tolerance מקבץ אחרון

טור שהביא הרבה תגובות נזעמות, לשמחתינו

לרגל ביקור הקרציבוש בארצינו, אנחנו מרעננים סרט ישן וטוב: פארטיקראשר

לסרט יש מסר, כן? שבוש הוא חת'כת מאונן מחרחר מלחמות גרוע כמו אבא שלו, כן? טוב, בלי לחץ, אפשר גם פשוט להפשיל מכנסיים ולהנות מהפורנו

מי שהסתכל טוב בקליפ "חופשיה" ראה את האימג'ים האלה רצים במהירות של פרסום מלפפונים לתוך התתמודע, ואולי זאת בעצם שיטת התתמודע המפורסמת של איש החשמל אורן זריף. את הציורים האלה עשינו על גבי ספר ארוטי רך בשם "desire" ושלחנו אותם כספר אמן בשם "zero tolerance" לאיזשי תערוכה בגלריה אקטיביסטית בפריז. אין לנו מושג מה נהיה עם הספר. את הציורים לעומת זאת, נשים כאן במספר מקבצים. הציורים מדברים על אפס סבלנות, שזה המצב הבסיסי אצלנו בארץ. כשמישו אומר "בוא ניקח את הזמן" אתה יודע שעוד שעה הוא כבר יכה. זה קורה ברמה האישית, כששולפים סכינים על כל ריב פח אשפה, וזה קורא ברמה הפוליטית, כשמדברים שלום ועושים מלחמה. זה קורה כשאנשים ירוקים ועדינים מתנהגים כבהמות פשיסטיות ודורסניות, כשכסף הופך לאלוהים, וכשאינטלקטואלים מימין ושמאל מנסים לדרוך על דת ואמונות. התייחסנו לאימג'ים האלה בחזירות וגסות, השפרצנו כל אסוציאציה שעלתה במוחנו, התרחקנו מעדינות אמנותית, ומאד נהננו. קבלו עשר עבודות ראשונות.

הכל התחיל בפוסט "דנה אינטרנשיונל אין, קוטנר אאוט". הדיון קיבל היום תפנית מעניינת כשקוטנר הגיב. יש מצב להפוך את זה לריב תרבותי איכותי בענייני קליפים, דנה, קוטנר, אנחנו, וערוץ המוזיקה גם.

אז כך כתבנו בפוסט ההוא:

אנחנו מזדהים עמוקות עם דנה שחתכה מטקס עמ"י המחונטרש והפחדני! "לאב בוי" היה הקליפ המשובח והחתיכי של השנה. יואב קוטנר צוטט כמי שאמר לדנה כי קליפה הוא "גס ובוטה מדי" ועל אמירה עלובה זו החלטנו לעשות מעשה ראשון מסוגו ולנפות את קוטנר מרשימת התפוצה שלנו!! קוטנר, הפכת לחליפה מעופשת, אין לך כבר מה לתרום לשום מהפכה.

לשמחתנו, קוטנר לא השתפן והגיב:

חבל לי שגם אתם כותבים ומגיבים (ומחרימים. כן אתם, הנה החרמתם אותי מרשימת התפוצה...) בלי לבדוק בכלל את העובדות.אין שום עניין אישי ביני ובין דנה. אני לא אמרתי על לאב בוי שהוא גס ובוטה מדי בהקשר לטכס אלא כשהגיע הקליפ כתבתי באתר של הערוץ שלטעמי דנה ראוייה לקליפים טובים יותר. אמרתי גם בהזדמנויות שונות שהיועצת המשפטית שלנו אסרה להקרין אותו בתדירות גבוהה בשעות שילדים צופים מהסיבה שיש בו בקשה לתשלום-תמורת-מין למרות זה הקליפ הוקרן בערוץ עשרות פעמים, וזו היתה החלטה שלי.
כל זה לא קשור לפרשת טכס עמ"י. בגלל שאני אוהב את דנה ואת מה שקורה לה בשנה האחרונה בחרתי בה להיות מועמדת לזמרת השנה, שיר השנה וחביבת הקהל. בקטגוריית הקליפ היו לדעת הוועדה שאני בראשה חמישה קליפים ראויים יותר.
המון אמנים רצו להופיע בטכס עצמו, ואני חשבתי שזו השנה של דנה והצעתי לה להופיע. לפני כחודש נסגרה איתה ההופעה ואחרי כל החזרות והעבודה עם נגנים ורקדנים והקלטת פרומואים וכד’ היא מודיעה בשעה 12 בלילה שלא תבוא למחרת כיוון שאינה מועמדת לקליפ... זאת פשוט הברזה עלובה. לזה נוסף שקר כשהיא הודיעה שהיא חולה והופיעה במקום אחר

והנה תגובתנו:

וואו, יום א בלילה וסופסוף אין עבודה. יש תקופות שהייתי מתפלל להגיד משפט כזה, ומין הסתם עוד יומיים אני אגיד אותו בנימה יבבנית ומתייפחת, אבל כרגע ורק כרגע יש לזה צליל של נס פח השמן וריח של שעות שינה. השבוע הזה היה כה מתיש, שגם אם שדרות הייתה עולה באוויר, זה לא היה נראה לי משמעותי יותר מאיזה תכנית ריאליטי מטופשת חדשה. אז גמרנו השבוע קליפ חדש, להדרה לוין ארדי, וספר אמן מהמם שאמור להגיע לגלריה פריזאית, ובמהרה בימינו נעשה פה שופוני. לפני שבועיים חגגנו חצי שנה למדור "סטריפרז" ברייטינג, כן כן, 29 שבועות כבר שאנחנו עושים שם את העמוד האחורי. כמובן שניסינו לגרד מהם העלאה של 50 שקל לרגל המאורע המשמח, אבל הצלחנו להבין שייתכן שהשטר הנוסף הזה הוא שימוטט את מגדל הקלפים הקרוי מעריב. מצד שני, גם לא זרקו אותנו. עדיין. מי שעובד בעיתונות, בטח מכיר את התחושה הזאת, שגם אם אתה עובד עם עיתון יובלות, הגיוני לחלוטין שמחר תיזרק בגלל גחמת עורך כלשהי. כמובן שאיש לא אמר זאת בגלוי, טוב חוץ מליאב, אבל יש הרבה שרואים ברייטינג צהובון מזעזע. כדי להסיר ספק, אנחנו דלוקים עליו, חוץ מהימים שלא מאשרים לנו העלאה או שמני העורך ממש מציק. עכברי טלוויזיה זה ממש לא אנחנו, אך יש משו בקופסא הקטנה ובתעשייה שמייצרת אליה, שמייצג בוירטואוזיות את המציאות הישראלית על כל בעיותיה, כוחניותה ומטרדיה. האופן שבו קשת ממש כרסמה את רגליה עצמה, ויתרה על פרסומות מכניסות והתישה רקדנים צעירים כטירוני גולני אומללים, וכל זאת כדי לגרוע עוד ועוד אחוזים פוטנציאליים מהישרדות הערוץ עשרית. התאגיד השלם המיוצג על ידי הפה האשכנזי המסריח והמרוח ליפסטיק נוצץ של מיכל אמדורסקי, הגוערת ברקדן אתיופי. האתוס הציוני הביזארי מיוצג פה טוב ממש כמו מג"ב בפקיעין. וזהו עם כל הממבו ג'מבו הזה, שכל מה שהוא בא לומר בעצם זה: היי! יש לי זמן פנוי לכתוב אלף מילים! והנה התחושה המחלחלת: אמאלה, יש לי זמן פנוי לכתוב אלף מילים...

היתה לי יומרה לפרסם באופן מסודר את כל מדורי הרייטינג,פשוט הביטחוניסט והפעלתנים ביצעו כאן כיבוש כוחני. אני אעשה זאת מתישו, ובינתיים העמוד המוצלח מהשבוע שעבר: ספיישל עבודה ערבית.