סוגרים לי את הבלוג!!!! אוף. איזה באסה איתכם. אינלי כוח למצוא פלטפורמה אחרת לכתיבה. 

אתמול היה... עמוס? פורה? 

בבוקר הייתי אצל ד"ר שפירא. אמרתי המון דברים שאני כבר יודעת, על החיים לצד מתן, על איך נבלעתי בתוכו והיטשטשתי. במבט לאחור אני מרגישה שהיה יותר מדי דגש עליו, ולא מספיק על איך אני מתקדמת מכאן. אבל זה בטח קו רגיל אצל פסיכולוגים, יותר להתעסק במה שהיה.

בכל מקרה, קיבלתי גב לתחושות שלי. בסוף השיחה אמרתי לה - לא גיליתי כאן שום דבר שלא ידעתי. גיליתי רק שלא טעיתי, ובעצם גם את זה כבר ידעתי. 

ידעתי שחסרה תקשורת, אבל כשאומר את זה מישהו אחר זה מקבל תוקף. ידעתי שאין לי את המרחב להגיד "זה ממש מאכזב שאני מכינה לך אוכל, רק בשבילך, והוא הולך לפח", אבל עכשיו אני יודעת שהמרחב הזה נחוץ ולגיטימי, ולא רק בראש שלי. 

קיבלתי גיבוי למה שהרגשתי שאני צריכה, למה שמתן נתן לי להרגיש שאני מגזימה בו. 

~

חזרנו מאוחר מירושלים, שפוכים מעייפות, ואיכשהו בכ"ז נשארנו לדבר עד 3 לפנות בוקר. לא חושבת שהייתה לנו פעם שיחה כזו. מתן פשוט דיבר ודיבר והקשבתי. על הצלחות וכישלונות, על ההשפעה שלהם על החיים בהמשך. הוא דיבר והעלה עוד דברים ובנה תמונה ברורה יותר של האירועים שהובילו אותו למי שהוא היום. ההערכה שקיבל בבית כש"החזיר" או כשיצא לעבוד מול הזלזול או האפאתיות כשהתאמץ ללמוד ולהשקיע בלימודים. התחושה שכבר משלב מאוד מוקדם הרימו ידיים והתייאשו ממנו, וגם כשמאוד רצה ומאוד האמין בעצמו לא קיבל גב מול המערכת הקרה. 

על מגדל נמוך מדי של הצלחות לצד מגדל גבוה מדי של כשלונות, שגורמים לו להישאר במיטה עד 11 בבוקר. על כישלון קטן בטסט, שיושב על גבי כשלונות אחרים ולכן הוא מתנשא לגובה מאיים. 

על הצלחות קטנות, אחת אחרי השניה, שיכולות לבסוף להוות ביחד מגדל מספק. 

למדנו הרבה עליו, ובכלל, וגם על המקום שלנו כהורים. 

הבנתי יותר את מה שהוא כבר אמר לי בפירוש - כמה חשוב לו שדעתו תהיה מוערכת. שיחזיקו ממנו. שידעו שיש לו מה לתת, למרות המגדל ההוא של הכשלונות. 

והכי, כשהוא אמר לי אחר כך במיטה - עכשיו אני מבין שזה לא עניין של להחליט ולעשות. יש כאן משהו יותר שורשי. אולי הוא יבין שזה תקף להרבה תחומים, גם אליי.

ערב קסם. שנזכה

אלעיצ'וק כבר ממש הולך, וזה חמוד ברמות על. 

מכניסת שבת נעם פספס מלא. גם בשינה וגם בערות. במוצש שאלתי אותו אם יש משהו שמפריע לו ולכן הוא  מפספס.

"מפריע לי שאלעאי הולך". 

לא יודעת אם זה בדיוק מה שהוא התכוון או שאחרי שהמשפט הזה נאמר פשוט הסללתי אותו לשם. סהכ זה תשובה הגיונית מאוד.

ילד מתוק. 

בטח נצטרך עוד לחזור כמה פעמים על השיחה שעשינו. כמה שצריך כדי שירגיש אהוב תמיד.