Here, There and Everywhere

האם זה הגיוני לנהוג בחוסר הגיון למרות הידיעה שמדובר בחוסר הגיון?

עכשיו, העניין הוא שפשוט בא לי לפרוק את העצבים שלי, את הכעס שלי ואת הכאב שלי.

העניין הוא שהכאב נורא עמוק. אז זה נורא כואב.

את לא אוהבת אותי אז תשתקי. ולא אכפת לך אז די להגיד את זה.

למה

זה

תמיד

ככה?

יש מין מעגל מפגר כזה של "רע לי אם אני לא אומרת כלום, אז אולי כדיי להגיד, אבל ם אני אגיד אז זה לא יבוא מהלב ואז זה יהיה לי רע שוב". אז מה לעשות?

אני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם הצד שבחרתי במעגל כרגע כי אני חלשה מדי בשביל זה.

עדיף להיות מושפלת, כנראה.

חבל שיש לי כבוד עצמי, אם לא היה אז זה היה יותר קל.

חבל שהכל דפוק.

חבל שאי אפשר לצעוק על אנשים ושזה באמת ישנה משהו.

חבל על הכל, תכלס.

ממש חבל לי ואני תמיד נדפקת. למה תמיד אני?

למה אני תמיד נאיבית בקטע הזה?

למה רק אני לא מחפשת לי לאן ללכת וכן נשארת נאמנה לאנשים שאכפת לי מהם? לה אנינדפקת כי אני עושה את מה שנכון?

אוף. נראה שהעולם באמת לא צודק. חבל, דווקא היו לי ציפיות ממנו.

פעם.

בא לי שיפסיק ודי.

בא לי שיהיה בסדר וזהו, אוף למה?

ראשית כל, בא לי לבכות ואני עוצרת את זה בכוח.

שנית..

אני מרגישה נורא טיפשה.

שלישית, אני רוצה לשנות את זה.

לפעמים, כשאדם נמצא נורא למטה, קשה לו לעלות למעלה לבד. אם בכלל.

ולפעמים אדם כזה עצוב. ומרגיש קצת טיפש ואבוד.

וזה גם לא עניין של זמן, או של הבנה. כי הוא יודע שזה המצב, אולי הוא מדחיק אבל הוא יודע.

להדחיק זה הרבה יותר קל, לא צריך לחשוב, לא צריך להיות מוטרד מכלום. רק להיות קליפה ריקה שמחכה.

אבל כשמחכים הרבה מדי זה לפעמים זה קשה להדחיק.

אוי אוף זה הרבה יותר קל.

עכשיו העניין הוא שאני צריכה לאזור אומץ כדי להלחם בחזרה, ואני לא בטוחה שאני מסוגלת.

מצד אחד אין לי מה להפסיד, מצד שני אני מפחדת. מפחדת מכולם, מעצמי, מטעויות, מהתמודדות.

אוויר.

בא לי לנצח.

להרגיש טוב עם עצמי ולסיים כמו שצריך, כשאני מאושרת, כשטוב לי, כשאני לא לבד.

מה עושים?

ממ.. אם עושים משהו אז צריך לתת הכל. אני מסוגלת? אני.. כן? אני מסוגלת להתמודד עם הפחדים שלי, עם החוסר בטחון המתעתע שמרחיק אותי? אני רוצה להאמין שכן, אבל זה נורא קשה.

לתת הכל.

להאמין בעצמי.

יש מצב שזה אפשרי.

או והכי חשוב זה- לא להתחרט. חיים פעם אחת, חבל לחיות בחרטה. אם עושים טעות אז מתקנים אותה, לא בוכים עלייה.

וזהו.

צריך להפסיק לבכות.

אני צריכה שיהיה לי במה להאמין.

היא מזפזפת בשלט, מחפשת משהו לראות בכוח. רואה חצי שעה של סדרה שפעם הייתה שם דבר, זה עדיף מכלום. ובין לבין היא לוקחת משהו קטן כזה מהמטבח. ועוד ועוד. בטח אם היא תמשיך ככה היא תעלה איזה חמישה קילו, לפחות.

והיא נחה.

כל בוקר היא קמה פחות או יותר בטותה שעה, בין עשר לעשר ורבע, כמו שעון.

ואיכשהו היום עובר, בין הטלוויזיה למטבח במנוחה אינסופית שלא מובילה לכלום. החלק הכי נורא זה המבחנים. הלמידה שלא נגמרת בגלל מבחן רודף מבחן. אין שקט באמת. אין מנוחה. מירוץ נגד הזמן, נגד הרצון, נגד הכל בעצם.

נגד כולם.

לנסות, להצליח. לנצח. להיות הכי טובה וזהו.

ולהיות לבד.

לא מתוך רצון אל יותר מכורח הנסיבות. בגלל המצב.

תמיד אומרים שזה ככה בגלל "המצב".

והמצב שלה, לא משהו.

זה נחמד שמתנגנים שירים טובים ברקע. שירים כאלה שעושים "הוו" בלב ורטט בגוף.

הו.

מילה של פעם.

אני רוצה שמלה, יפה כזאת, מיוחדת. וללכת על השטיח האדום מול כולם. להיות שם.

חרא.