המסקנה מדיוננו היא אפוא, כי לפעילות המדעית נדרשים כושר המצאה ויצירתיות. תוצאה זאת עשויה להפתיע: האין הדימוי המקובל של החשיבה המדעית כולל את התפיסה כי סוג הכישרון הנדרש למדען היא בדיוק מנוגד לזה של האמן (הסופר, המשורר, הצייר)? לפי דימוי זה, המאפיין את החשיבה המדעית הוא ההיפך הגמור מיצירתיות: למדען – כך סוברים רבים – דרושים כושר אנליטי, חשבה מדויקת וכדומה, אך בשום אופן לא דמיון וכיוצא בזה. מתברר, אפוא, כי דימוי זה מופרך מיסודו: עבודת המדען, גם כשאר הוא עובד על בעיה "קטנה" אשר פתרונה אינו מוליך לחידושים מסעירים, מצריכה חריגה אל מעבר לידוע. חריגה זו דורשת דמיון: על המדען להמציא היפותזות.
מהו, אם כן, בכל זאת, ההבדל בין מדען לאמן? מהו המקור לדימויים השונים כל כך שיש לנו מעבודותיהם? ניתן לסכם את ההבדל כך: יצירתיות, מקוריות, חריגה מן המוסכמות ועוד, מהווים כשלעצמם קריטריונים להערת עבודת האמן. המדען, לעומת זאת, זוכה להערכה רק אם המצאותיו "מצליחות", כלומר, אם ההיפותזות שהמציא זוכות לאישוש ואינן מופרכות לאלתר. "המצאותיו" של האמן נמדדות רק בעולם הרוח, ואם הן זוכות להצלחה שם (דהיינו, בקרב הציבור שוחר האמנות), די לו בכך. "המצאות" המדען, לעומת זאת, צריכות לעמוד בפני מבחן נוקשה ומחמיר הרבה יותר: המבחן במציאות הטבעית. בניגוד למצב הדברים בעולם הרוח, הרי כאן מקוריות לשמה אינה זוכה בכל הערכה. הקריטריון הקובע היחיד הוא הצלחה של היפותזה, היות חיזוייה מתאשרים.
- מתוך פרק 1.3 בעיית האינדוקציה, מהספר הפילוסופיה של המדע, האוניברסיטה הפתוחה.
כל כך אהבתי את ההשוואה עד שהחלטתי לצטט את רוב הקטע.
בחודש מאי, לפני שנתיים, החלטתי לבטל את הקבלה לצילום בבצלאל ולהישאר להתחיל את הלימודים של התואר המדעי. שנתיים עברו ומספר פעמים חשבתי "מה היה אם?". אבל מעטות ההחלטות שאני מרגיש כל כך שלם איתם כמו ההחלטה ללכת ללמוד מדעים!
אז מה אם לפעמים אני אוהב לספר לאנשים שהתקבלתי לבצלאל, רק כדאי לראות את תגובתם ואת תשומת ליבם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
