מחפש מברג פנוי להברגה

"כי יש לי אבא עורך דין / יש לי אמא מורה / טלוויזיה בחדר / מס הכנסה / אנ'לא עשיתי דבר, אבל יש לי הכל / ואם אני רעב אז יש לי מה לאכול"

     - שייגעצ

טוב, אז אבא הוא לא עורך דין, הוא מהנדס. יחי ההבדל. אבל חוץ מזה הכל די אותו הדבר. אבאל'ה הוא אחד הבוסים הגדולים בחברה בתל אביב.

והנה אני יושב פה במשרד, קומה מתחתיו, במחלקת המחשוב, עובד.

מיקריות? לא בדיוק.

פשוט די נמאס לי כבר מהעבודה הקודמת, מהתחנת דלק. במיוחד נמאס לי ממשמרות הלילה. רציתי לעבוד קצת יותר בשעות שאנשים "נורמלים" חיים בהם אבל הבוס של התחנה רוצה רק בחורות בעבודה ביום. למען האמת הוא רוצה רק בחורות כל המשמרות, אבל מדיניות החברה זה שנשים לא יעבדו בלילה. במקום, הוא הסכים לזרוק לי עצם ולתת לי משמרת או שתיים צהרים בשבוע. אבל בקצב הזה ייקח לי שלוש שנים לקבל את המענק על העבודה המועדפת, שלא לדבר על העובדה שאני בקושי מקבל כסף.

אז הבעיות בתחנת דלק גרמו לי לחפש עבודה חדשה ובניקוי חלונות בסנפלינג לא צריך כרגע עובדים חדשים (באמת שאלתי! נשבע לכם). באותו הזמן התפנה תפקיד בחברה שאבא שלי עובד בה.

אז אבא לחץ קצת בעבודה וקצת הרבה עלי והופ לפני שהבנתי מה קורה, יש לי כרטיס עובד. כזה עם פס מגנטי ועם השם שלי ועם תמונה שלי ועם מספר העובד שלי ופותח כל מיני דלתות בחברה. אז אין ספק שעבודה משמונה עד ארבע וחצי זה הרבה יותר נוח, השכר גבוה בטיפה מהתחנת דלק והכי חשוב - הם מממנים לי חצי מארוחת הצהרים במסעדות מסביב. אבל לעומת זאת אני לא חושב שאני כבר מוכן לעבודה במשרד וגם בטח שלא רציתי לעשות את זה בעזרת המשפחה (לפחות לא עד שאני אשבר מעבודות זמניות וטיפשיות).

והנה דוגמא יפה לכמה שהפרוטקציות בחברה חוגגות: עובדת אחת במחשוב עזבה, שניים עם פרוטקציה נכנסו. אחד בן 20, אני בן 21 וזה גם מסכם את העובדים הצעירים. לפחות במחשוב הגיל הממוצע הוא לא על 45 אלא על קצת פחות משלושים.

כיאה לעובד בפרוטקציה אני עושה את תפקידי כעציץ בכלל לא רע. עציץ IT. זה כמו עציץ בצבא, רק בהיי-טק. ככה קוראים לתמיכת המחשוב בחברה, אל תשאלו אותי מה ראשי התיבות, אין לי מושג. שלא תבינו לא נכון, יש לי את הכישורים המלאים לתפקיד, בניגוד לעובד הפרוטקציונר האחר, אבל פשוט לא ממהרים להשתמש בהם. הם לא נותנים לי יותר מידי עבודה ואני לא מתנדב יותר מידי ואז יוצא שחלק נכבד מהיום אני מעביר בישראבלוג, במה חדשה ונענע.

חיים טובים, רק אני מקווה שלא ישכחו להשקות אותי בסוף החודש...