מחפש מברג פנוי להברגה

22

ביום חמישי הייתה מסיבת יום ההולדת שלי. החלטתי השנה לעשות אירוע גדול ונחמד. הרי אני כבר בן 22 ופעם אחרונה שחגגתי בגדול הייתה בגיל 17 . האמת היא שהייתה אז אחלה מסיבה; בגינה של הבית, מוזיקה, בשרים, קצת שתיה, הרבה אנשים. הרבה מאוד אנשים. דאגתי שלא יבואו כולם, אבל בסוף כמעט כולם באו והביאו עוד את חבריהם. אז הגיעו כל מיני אנשים מהשכבה שלא באמת הזמנתי, אבל לא נורא, היה ממש כיף. המון עבודה - אבל כיף.
אז חשבתי לעצמי, בורג, למה אתה לא חוגג את היום הולדת שלך? למה אתה מתעקש להתייחס לזה כיום רע? תזמין חברים, תביא שתיה, יהיה כיף. אולי ככה ימי ההולדת לא יהיו כל כך נוראים. חוץ מזה, עוד כמה ימי הולדת כבר יהיו לך שתוכל להתפרע בהם? אז החלטתי, חוגגים! אבל הפעם ויתרתי על הקונספט של מסיבה בחצר שלי. זה פשוט הרבה יותר מידי דאגה ועבודה לדאוג לכל הסידורים והסיבה העיקרית היא משום שאני עצלן. אז אחרי בר-הופינג קטן בחרתי מקום ידוע ונחמד, במרכז תל אביב וקבעתי עם הבעלים. מכאן, הבעלים כבר דואגים לכל, סוגרים פינה, מוזיקה, אוכל, שתיה, מקום. את הכל המקום עושה, תמורת כסף מהחוגגים כמובן. אני רק צריך להזמין את האנשים ולחגוג (רצוי עם בקבוק שמפניה על הבית ואחד + אחד בשבילי על מה שאני שותה).

כנראה שפה טמונה הבעיה. הייתה לי איזו אשליה שיש לי חברים. לא שאני בחור פופולארי או משהו חס ושלום. אבל אחד כזה שיש לו כמה חברים טובים ועוד לא מעט אנשים נחמדים שהוא מכיר ופוגש אחת לכמה זמן. אז זו הייתה אשליה, אשליה נחמדה, אך כואבת מאוד כשהיא מתנפצת.
התחלתי עם רשימה של אנשים שאני רוצה שיבואו, היא הסתובבה סביב 25 אנשים. האמת היא שהייתי אופטימי, חשבתי וקיוויתי שמה שקרה בגיל 17 יקרה שוב. רק 20 מוזמנים יבואו וכל אחד יביא עוד מישהו משלו והופה הגענו לשלושים. אך ככל שעבר הזמן, וסיימתי עם הסבב טלפונים, התברר לי שהמספר עומד להיות הרבה יותר נמוך. בסביבות ה13 איש. היו להם סיבות טובות, עבודה, משפחה, טיולים או חו"ל. אני אמרתי לעצמי: "חבל, אבל לא יכולים או רוצים אז לא צריך".
הייתי עוד אופטימי. בערב לפני המסיבה, מספר האנשים נפל עוד יותר. כל מיני אנשים שאמרו "אני אבוא, אבל תן לי לבדוק משהו" הפכו ל"שמע אחי, אבל יש לי כזה וכזה". ירדתי לשבע-שמונה מוזמנים בצהרי האירוע. היו להם סיבות, אבל אני התקשתי להאמין שמסיבת-אירווזיון ו'צריך ללמוד בחמישי בלילה', הן סיבות מוצדקות. כבר אז התחלתי להרגיש בקרשים. האשליה, התחילה להתנפץ לי בפנים.
למחרת אחר הצהרים, לפני המסיבה, עשיתי סבב טלפונים ומיסרונים (SMS) באנשי ה"אולי" שלא חזרו אלי. מצבי רק התדרדר משיחה לשיחה.
מסתבר שכן יש לי עוד סידורים שלא חשבתי עליהם. שתי בחורות חמודות, ידידות קרובות מאוד, כל אחת בנפרד, צריכה שאני אסדר לה הסעה לשם וחזרה בשעות שלהן אחרת הן לא באות. לא מתאים להן לנהוג. או סתם שהן השתמשו בתירוץ מעצבן שכזה כדי לברוח. מה שמרתיח זה הדרך המתוקה שהן מדברות בזמן שהן מבריזות לך מהמסיבה קצת לפני שהיא מתחילה. בשלב הזה התחלתי לעשות צומי, צומתיות, או כל דבר אחר שאני תמיד נמנע מלעשות. תמיד אני אומר: לא מזמינים אותי מעצמם, לא צריך. הפעם התרפסתי.

לא רציתי, ממש לא רציתי לחגוג. זו הרגשה די חרא להרגיש שאם זה היה כל אירוע אחר מאשר היום הולדת שלי, לא הייתי טורח לצאת מהחדר.

התחלתי להרגיש כאילו אני בסרט 'הקיץ של אביה'. שאף אחד מהכיתה שלה לא יבוא ל"יומהולדת" (כפי שגילה אלמגור אומרת) שלה ואמא תצטרך לצאת החוצה לשחד ילדים לבוא פנימה. במילים אחרות, שהסיוט שלי, של להרגיש בודד לגמרי, הדבר שבגללו אפילו לא ניסיתי כל השנים לעשות מסיבת יום הולדת, עומד לקרות.
אני הרגשתי שזה עומד להיות אסון, שאני עוד אפילו אבכה במסיבה שלי. דבר שהוא הרי ידוע ומותר, כפי שהשיר אומר: it's my party and I cry if I want to . החברה ניסתה לעודד. בעצם היותה שם וזה שהיה לה איכפת ממני, זה כבר מנע ממני להתרסק. היא גם אמרה שלא משנה באמת כמה אנשים יגיעו, העיקר שנהנה, הכמה חברים טובים שכן יגיעו. אבל אני באמת רציתי השנה מסיבה גדולה. בכל זאת ההבטחה הזאת נראתה לי מעודדת באותם רגעים קשים. אז התקשרתי לבעל המקום, שיעיף את השולחן הענק של העשרים ומשהו מקומות וישמור לי עשר וקצת מקומות. עוד קיוותי לנס.
במצב רוח כפוף, רצון כבר לא לחשב כמה אנשים, חברה וחבר שהסיע - יצאנו לדרך. הגענו בעשר וכמה דקות למקום. פגשתי בכניסה חבר נוסף שהגיע ישר מהעבודה. אחרי שעה, באחד עשרה, הגיע החבר הקרוב הנוסף. בהתחלה עוד שמרו לנו עוד ספה ליד, אבל מתישהו כבר פשוט נתנו אותה בלי לשאול לאנשים אחרים. לפחות מנע ממני בושה כשהם היו שואלים אותי. בהמשך הלילה, המעט אנשים שכן הבטיחו שהם באים הבריזו, לא טרחתי אפילו לברר למה. כמו מגדל קלפים זה גרם לשמי שמכיר רק אותם גם לא יבוא והכל התמוטט. במילא כבר לא היה לי כוח או רצון לתקן את המגדל.
מאוחר יותר הגיעה גם אחותי וגיסי. היו נחמדים. היא באה, למרות הריונה הקל בגלל שבאמת כבר ביקשתי בלב מלא. זהו פחות או יותר. היינו שבעה אנשים.

היינו שבעה, אבל היה כיף. בעצם בלי ה'אבל' ! שילכו להזדיין מי שלא בא.

כהערת שוליים לעתיד, יש לציין שאני לא אמור לשתות אלכוהול בזמן הטיפול בראקוטן. בעיקר בגלל שהשילוב הורג הרבה יותר מהר את הכבד. אז או בגלל השילוב חומרים או בגלל שכמות האלכוהול שלי בזמן האחרון ירדה (בכל זאת צריך לשמור) אני יכול לשתות הרבה פחות מלפני חצי שנה. אבל זה יום ההולדת שלי, אני קצת דאון ויש לי אחד פלוס אחד על הכל, אז האין זה הזמן הכי טוב בכל החיים שלי לשתות?!
שוט על חשבון הבית של משהו ירוק על ההתחלה, שני חצאי ליטר של אפליכם, שלוקי טעימות ומעט נאצוס מאז ארוחת צהרים (כי רעב זה לא באמת מה שהעסיק לי את הראש באותו ערב) עשו את העבודה. את הצייסר פנלנדיה כבר העברתי לחבר, הרי הייתי אסיר תודה על שבא ולא באמת רציתי להתפרק לגמרי.
בסוף בערב, הגיעה השמפניה, חובה לשתות! נשאר גם לא מעט. אז שתיתי איזה 2-3 כוסות שמפניה גבוהות. כנראה שזה, פלוס הכמה ריקודים בסוף גמרו אותי. מאושר וטוב לב עד בגג נתתי לאנשים את הארנק שלי כדי שישלמו כי אני כבר לא ידעתי לחשב אחוזי טיפ במצבי. לקחתי כוס שמפניה גבוהה, שמתי במעיל ולקחתי, רציתי מזכרת והייתי כל כך שיכור שזה נראה מאוד הגיוני באותו הרגע.
הלכנו החוצה, זה היה שיא ההיי של האלכוהול וההרגשה נהדרת. אבל איך שהתיישבתי במכונית התחיל הדאון. כמה דקות כשהכול מתנדנד בנסיעה ואני כבר לא מרגיש טוב, בכלל לא טוב. בקיצור הקאתי, ברחוב קפלן, מאחורי בית העיתונאים (עם המנקה ביום ראשון סליחה).
ואז הקאתי באיילון
ובגהה,
וברעננה
ובהרצלייה
ואז ישנתי את שארית הדרך הביתה.
רציתי להקיא גם בכניסה לבית, אבל בסוף לא יצא, הפסד שלי.
כן, זו הייתה נסיעה מאוד מיוחדת שכללה הרבה עצירות. עשיתי הקרה קרובה עם המדרכה ברעננה. ביקשתי שנעצור, עצרנו, הקאתי. החֵברה החליטו ללכת לקנות לי מים. אז בזמן שמשגיחים עלי שאני לא מת, ומחכים שיחזרו ממסע המים, אני נשכבתי על המדרכה ותוך שניה נרדמתי. בשלב הזה כבר הייתי במצב הרבה יותר גרוע משיכור. התחלתי לנשום בכבדות, לרעוד כמו ויברטור מהקור ובאופן כללי רציתי נורא חזק לישון. הביאו לי מים, כיסו אותי במעיל וגררו אותי חזרה למכונית. כשהגענו הביתה סחבו אותי פנימה, סימפ' החליפה לי בגדים (למרות התנגדותי הרבה) והלכתי לישון.
אני לא לגמרי זוכר הכול, אחרי הכל, הייתי שיכור. אבל אני זוכר את הרוב. אני לא הרגשתי טוב, אבל כנראה שנראתי ממש ממש לא טוב. למחרת כל מי שהיה במכונית טרח להתקשר ולשאול האם אני חיי. האמת היא שהתעוררתי בשמונה בבוקר (?!) ומצבי היה יחסית סביר. בעיקר קצת כאב בטן.

הרבה עומדים לקרוא ולחשוב, עכשיו הוא למד את הלקח שלו, הוא ישמור מרחק מאלכוהול. אז זהו שלא! כמובן שאני אשתה פחות ובצורה יותר נכונה, לפחות בזמן הקרוב כשהזיכרון עוד בראש (או שצריך לומר בקיבה) אבל אני לא מסתכל על כל הסיפור כחוויה רעה.
נהניתי, שזה הכי חשוב. למדתי מי החברים הטובים שלי. למדתי שאני יכול לסמוך על החברים הטובים שלי בזמן קשה. למדתי שסימפ' תהיה איתי גם שאני מגעיל ואידיוט (ושאני אצטרך לפצות אותה כל למחרת בגלל זה). עשיתי עוד דבר שתמיד פחדתי ממנו, יום הולדת גדול (גם אם הוא לא כמו שרציתי). והכי חשוב, יש לי כוס שמפניה גבוהה שאין לי מה לעשות איתה בחדר. כל האפיזודה הזאת תכנס תחת משפט שקראתי פעם בבלוג אחר: "הנג-אובר נמשך רק בוקר אחד נורא, אבל סיפור שכרות טוב נמשך כל החיים".

 אני יודע שאני חייב הרבה לחברים, הם אלו שטרחו להגיע, הם אלו שרצו לשמוח איתי, הם אלו שדאגו לי כשהייתי שיכור ולשלומי למחרת והם גם ניקו את הלכלוך שעשיתי. 
כל החרא שהרבה פעמים שפכתי, בחיים ובבלוג, על החברים שלי, במיוחד על שני החברים הותיקים האלו, אני לוקח חזרה. הם חברים טובים. אז נכון שהם לא תמיד הכי הרפתקנים או נחמדים לעתים, אבל הם החברים האמתיים שלי. זה לא משהו שיטחי.
~דמעה אמיתית בעין~ כוס אמוק ראקוטן (אני גבר, אני חייב להאשים משהו)