מחפש מברג פנוי להברגה

כרגיל אני כותב על אירועים באיחור של שבוע ומשהו. במוצאי שבת שהייתה בראש השנה התקשרה אלי ידידה מהיחידה בצבא. היא סיפרה שהאח הקטן של ליאור, בחור ששירת איתנו ביחידה, נהרג.

אחרי ההלם הראשוני שלי, היא סיפרה שהאח (ניר), בן 12, רכב על סוס, נפל, נכנס לתרדמת ומת אחרי יום. חלק ממכם בטח ראיתם על זה כתבה בעיתון או בתוכנית הבוקר בערוץ שתים בגלל שהם החליטו לתרום את האיברים שלו. את האח הקטן לא הכרתי, אולי ראיתי אותו במסיבת השחרור של האח הגדול, אבל אני לא זוכר אותו. לא שזה רלוונטי בכלל, הולכים בשביל החבר מהיחידה, ליאור.

התייצבנו בבית הקברות בשעה היעודה. מסתבר שהטעו אותנו ופספסנו את ההספדים שהיו במקום אחר. אחרי שלושת רבעי השעה הגיעה שיירת האבל. מרוב אנשים לא ראינו אפילו את ליאור.

אתיאיסט שכמוני; שלל משפטים בשפה ארכאית, ברכות עתיקות ושאר מנהגים שנקראים תפילת קבורה לא משפיעים אלי. הם לא גורמים לי לעצב, לא לשלווה נפשית, למען האמת הם גורמים לי לכלום. אולי הרגש היחידי הוא כעס לדת, איך כשאדם אהוב נעלם, משכיחים אותו בעזרת חזרה על משפטים קבועים מראש כשהרב קורא את השמות הנכונים מהדף בחלקים החסרים!

נעמדנו במקום טוב, לא קרוב מידי, לא רחוק מידי. לא שמענו את התפילה או ראינו את הטקס. לא שזה משנה. אבל צעקות השבר של האימא/סבתא החרידו את הלבבות של כולם. זה היה ממש קשה.

ההלוויה נגמרה תוך כמה דקות. חלק מהאנשים התחילו להתפזר. רוב האנשים, כולל אותנו נעמדנו בתור ארוך לניחום האבלים. הרי למה באנו? לא הכרנו את הילד ואני לא מאמין שאמירת האמן שלנו במקומות הנכונים תעזור לעליית נשמתו לדבר בלתי ברור שנקרא גן אדם (לפי האמונה היהודית/נוצרית). גם לא באנו בשביל לעשות רקע בצבע חאקי של מדי א' וכמתות אדומות על הראש. באנו בשביל להראות נוכחות למען ליאור.

בין ההמונים בסוף מצאנו את ליאור. כל אחד חיבק אותו. לא הייתה לי בררה, לא היה לי משהו לומר אז גם אני חיבקתי אותו. לא אמרתי דבר, חבקתי. לא הסתכלתי לו אפילו בעיניים. הרגשתי לא בנוח, ניתקתי, יותר מידי מהר, כרגיל. אני לא מרגיש נוח, אני לא מכיר אותו כל כך טוב. אני לא בקושי מחבק אפילו את החברים שלי. המשכתי, חברים אחרים חבקו אותו. נעמדנו לידו, בלי לומר מילה, מסתכלים בדומיה על תלולית האדמה החדשה ועל ההמונים שעוברים.

התחלתי לחשוב על כל הקטע; גם איך אני ארגיש אם חס ושלום יקרה משהו לאחת מאחיותיי הגדולות, איך אני ארגיש, מה יקרה. אבל חשבתי במיוחד על הלוויה, אני לא ארצה חבורה על אנשים שאני לא כל כך קרוב אליהם ינסו להיות החברים הכי טובים שלי, דווקא כשאני הייתי רוצה להיות לבד בשקט עם כמה החברים הקרובים שלי. התחלתי להרגיש ממש לא טוב, מעין בחילה משולבת בחולשה.

התרחקתי מההמון, התיישבתי בצל וחשבתי עוד קצת. בטח רק אני, סגור, שתקן ואוהב את תחושת ה"לבד", מרגיש ככה. אנשים אחרים רוצים להיות מוקפים באהבה, לא משנה כמה זמנית. אני לא הכרתי את ניר, סליחה אבל, לא כואב לי שהוא נהרג. אין לי משהו חכם להגיד לליאור, אין לי דרך להעלים את הכאב או אפילו להקל במקצת! מה אני תורם בהיותי כאן?!

לא קיבלתי תשובות, אבל המחשבות התחילו להסתדר. באותו זמן, או בגלל זה, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. חזרתי לאבלים. גם האנשים מהצבא התחילו ללכת. רובם בשקט בלי להגיד כלום לליאור. גם אני הלכתי אחרי כמה דקות בלי שאמרתי מילה אחת לליאור!

נכנסנו חזרה לאוטו, וכבר אחרי כמה שניות האנשים שהסיעו אותי חזרו לחיים הרגילים של הרכילות והצחוקים.

זה זעזע אותי, איך ליאור נשאר שם לבד, עם האבל ואנחנו נכנסנו למכונית והתרחקנו (פיזית ונפשית) מהאבל. כמה קל, פשוט, נוח ומזעזע!

אני מניח ששעה לפני יום כיפור רק מי שלא מאמין יקרא את הפוסט הזה. אני צריך להתחיל להתארגן ללכת לבית כנסת. אבל בשביל מה? ובכלל, האם אני עומד להשתמש באינטרנט ביום כיפור?

ערב יום כיפור 2003 ואני פחות מאמין מאי פעם!