מחפש מברג פנוי להברגה

לפני כמה ימים קבלתי מעטפה צבאית. עד עכשיו לא באמת הבנתי את הפחד המשתק הזה של כל האנשים בני 21-45 מפני מעטפות צבאיות, מעטפות מילואים. ברוחי התחילו לרוץ שלל מחשבות: במקום לתהות האם אני היום עומד סתם לשכב על החוף כל היום או גם ללכת לצלול בגרייט-ברייר-רייף, הנה דורשים ממני ללכת לפנות מתנחלים.

למזלי, לא, אני עדיין מתנתק מההתנתקות ועף לי לארץ רחוקה. במכתב היה בסך הכל רשום להיכן אני צריך להתייצב במקרה מלחמה וצירוף מילים שנוצרות כשהמחשב הצהלי מנסה לכתוב שירה, הידועה גם כסיסמת גיוס. כל האפיזודה הזכירה לי שאני טס עוד מעט וככל שאני מתעכב בהזמנת הכרטיסים על אמת רק מגבירה את הסיכוי שהצבא או כל דבר אחר ירצה לחסום את דרכי.

אי לכך, אני ויקירתי כתתנו את רגלינו בבוקר ערב חג משמח זה לעבר סניף איסתא. דיזנגוף סנטר, קומה עליונה, מחכים בתור, מגיעים לכרמית ושעה וחצי של דיבורים אחרי, מינוס 100$ מקדמה, כשכבר סוגרים את הסניף, יש לנו כרטיסים. ליתר דיוק חמישה כרטיסי טיסות, לא פחות ולא יותר. שלא לדבר על עוד לפחות 2 כרטיסים שאני אקנה במהלך הטיול.

בשורה התחתונה, בליל הראשון לאוגוסט, כמעט שנה אחרי שהשתחררתי (אני אוהב את הסימבוליות), אני תופס טיסה להונג-קונג. בתקווה שאחרי חמישה ימים ושלושה טיסות אני אמצא את עצמי בקריינס, אוסטרליה. נלהב מתרגש, עם תיק גדול, ויקירתי לצידי. אני לא יכול לרצות יותר מישהו אחר כפרטנר לטיול. אני שמח שחיכיתי עד עכשיו כדי לטוס איתה.

החלטתי שאם כבר הולכים אחרי חלומות, אז עד הסוף, לפנק את עצמי, לקנות מצלמה סמי מיקצועית, רצינית, Nikon D70, כזאת שאני רוצה כבר המון זמן, כדי לתעד את הטיול בצורה הכי טובה ותשמש אותי בעתיד. ביומיים שנהייה בהונג קונג היא בטח תעלה הרבה הרבה פחות מבארץ. אני רק מקווה שהיא תשרוד את הטיול ולו רק מכיוון שהיא עומדת להיות שווה לבד כמו כל שאר התוכן של התיק, כולל התיק.

אז בשעה טובה, עוד חודש וחצי בדיוק, אני ממריא, אומר שלום והולך להגשים חלומות.