מחפש מברג פנוי להברגה

ראשית נצא מתוך הנחה שאני החלטתי ללמוד גרמנית. אל תחפשו סיבות טובות מידי. אני עדיין לא מצאתי את הסיבה האולטימטיבית. בין התירוצים הם; זה יאפשר לי לעבוד במרכז אירופה אחרי הצבא, המוח מתנוון בצבא, לדעת אף פעם לא מזיק, סבתא תהיה מאושרת, ההורים יעזבו אותי בקשר לעשות פסיכומטרי.

אחרי שעזבנו את השאלה "למה", נעבור ל"איך". מכון גטה זה התשובה. אבל אני מקדים את המאוחר.

באחד משיחותיי עם בלוגרים לפני תקופה לא קטנה, דברתי עם Em הדרקונית. בחורה שהפלא ופלא גם מעוניינת ללמוד גרמנית. החלפנו לנו שלל דוא"לים משך הזמן. בשעה טובה וברוכה הגענו לחול המועד, התקופה שבה צריך להירשם לסמסטר הקרוב. החלטנו להיפגש ולהתעניין ביחד. אמנם היא החליטה לרעות בשדות זרים וללמוד פרטי, אך היא הייתה צריכה לעבור בספריה שלהם לברר משהו. משהו שלא ממש הבנתי מה, מעין חיפוש אחרי "פינוקי הולך לגן", אבל בגרמנית.

קבענו ביום שלישי ב9:30. אני הייתי אמור לחזור מתורנות לילה בבסיס. כמובן שעיכבו אותי. אז שלחתי הודעת בקשת דחייה בחצי שעה לEm. מסתבר שטוב שכך, למה, תקראו בבלוג שלה (הקישור בסוף) [טריגר!]. בכל מקרה, יצא שלא היו פקקים בגלל חול המועד וידה, ידה ידה הייתי כבר ב9:48 בכיסאות שמול מכון גטה.

בעשר היא שולחת לי SMS וכותבת שהיא כבר שם. מה שכמובן לא יכול להיות, כי אני כבר פה קודם. טעיתי היא הייתי שם הרבה קודם. נפגשנו. נכנסו למכון גטה.

עשינו סיבובים בין כל מיני מסדרנות, נקודות הרשמה, ספריות ושלל נאצים. למה נאצים, סתם, הם היו נחמדים. אבל הם היו בדיוק מתאימים לסטריאוטיפ של גרמנים. בלונדיות גבוהות, עם מחשוף ענקי ומבטא. או בחור בלונדיני, שזוף חום עד שרוף, מנופח מעבר לכל פרופורציות ומדבר כמו הומו.

בסוף, החלטתי שאני יודע שאני עומד להירשם ואני סתם דוחה את זה. נגשתי חזרה לעמדת ההרשמה והודעתי שאני מוכן. התחלנו עם הטיפסולוגיה, הייתה הנחה של 10% על מזומן. ואני, אוהב הנחות שכמוני, לא יוותר! בעידן המודרני שלנו, כשאומרים מזומן מתכוונים לתשלום אחד בכרטיס אשראי ולא להרבה תשלומים. לא בגטה, אצלם תשלום במזומן זה מרשרש!

הלכנו לבנק מעבר לפינה, הוצאתי המון כסף במזומן (לא אומר כמה!) אחרי שהייתי צריך לדבר עם הבנקאית האישית שלי בסניף שלי, מה שלקח הרבה זמן.

חזרנו לגטה כאשר אני מחזיק את המעטפה התפוחה חזק חזק. שילמתי, נרשמתי ועכשיו אי אפשר להתחרט. קיבלנו רשימה של שני ספרים לקנות בחנות בבן יהודה.

ויכוחים קלים על דרך ההגעה ובחרנו באוטובוס. הוא הגיע ישר. מתישהו בדרך גליתי שEm שהפגינה התמצאות בקווי דן לא יודעת מתי לרדת. איך גיליתי? לפי זה שהיא שאלה "אתה יודע איפה אנחנו יורדים?". נגשנו לנהגוס, Em שאלה אותו איפה צריך לרדת והתחילה מלחמת עולם בין הנהג לאיזה גברת שלא אהבה את היחס שלו אליה. כל האוטובוס התמלא צעקות – כל עוד יש להם על מה להתווכח. כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה, זה גרם לנהגוס לנסוע ממש עצבני, כלומר, הגענו ממש מהר. שילמנו מחיר שערורייתי על הספרים, אבל זה כלום לעומת המחיר של הקורס.

נסינו לחזור באותו אוטובוס אבל לא מצאנו/פספסנו את התחנה שלו. במקום לחזור החלטנו ללכת. עשינו "איבוד דרך מחושב", כן יש דבר כזה! ובסוף הגענו חזרה בלי לעשות יותר מידי סיבובים.חוץ מעצירת חובה בקמארי, כמובן.

הציגו שם את "עוץ לי גוץ לי", אנחנו דנו במשמעויות החבויות של הצגה והשתמשנו בשירותים שלהם. נכנסתי להצגה אבל הם עדיין לא חזרו מההפסקה, אז ויתרתי.

הגענו חזרה. Em נזכרה לספר שאומנם היא לא תילמד איתי, אבל אימא שלה כן! נחשבו מה אמא שלה עושה. רמז, לובשת בגדים מצחיקים מפלסטיק עם ברט בכותפת השמאלית.

אז אני אוכל לרכל עם האמא של הילדה אליה, איזה כיף!

נפרדנו, Em הלכה עם אמא ואני נסעתי לארוחת צהרים אצל הסבתא. זה היה יום השנתיים למות הסב. היא כמובן מרוצה מהתעניינות הזאת בגרמנית.

וזו, comrades, הייתה עוד פגישה שלי עם מישהו מישראבלוג.

חלק בלתי נפרד, והכי כיפי, מה היא חשבה על אותו אירוע כמובן