מחפש מברג פנוי להברגה

קודם כל תמונה

דרך אגב למי שרוצה לשאול, כן. העמוד שבצד ימין של התמונה זה העמוד של המחסום של הרכבת.

צילמתי את התמונה הזאת אתמול (שישי) אחר הצהרים, במצלמה שבתוך הפאלם Zire71 החדש שלי.

הלכנו, המשפחה המצומצמת, לקבר של סבא שלי (סבא אלי = סבא אליעזר), ליום שנתיים למותו. ביקרנו בקבר שלו, נתנו את התפילה המסורתית, ביקרנו בקברים של שאר קרובי משפחה שקבורים בישוב ויצאנו.

כשהתחלנו ללכת חזרה לבית הייתה השקיעה המדהימה הזאת. לא יכולתי להתעלם מהיופי. אנחנו יוצאים מבית הקברות והולכים לנו תחת Vanilla sky שכאלו. כאילו בשביל להגיד, הכול בסדר, הכול טוב, החיים ממשיכים. ארבעה דורות הולכים להם באושר. מהסבתא רבה, אישתו של סבא אלי ועד האחיינית שלי שבת שנה וחצי.

סבא שלי נפטר, כאשר אחותי ידעה שהיא בהריון (הילד הראשון בדור) אבל לא סיפרה עדיין לאף אחד. זה מעין חילופי משמרות. דור הולך ודור בא. זה מביא לי שלווה מסוימת.

אני ממש מאושר שאני מצליח לזכור את סבא אלי (אליעזר) כמו שהוא היה בתקופות הטובות ולא בתקופה שלפני המוות. אני זוכר את הסבא, שתמיד התנהג כמו צעיר, שתמיד פלרטט בצחוק עם כל גברת צעירה בסביבה, שתמיד הייתה לו בדיחה, שתמיד חייך וחשב על החיובי, שלימד אותי גננות/חקלאות, שבנה איתי דגמים, ששר במקהלה והקשיב לקלאסי, שסיפר לי סיפורים ושצעק עלי כשלדעתו "הכאבתי לצמחים".

אני משתדל לשכוח את הסבא ששכב בבית החולים, עם המון חוטים ממנו, מבולבל, לא מבין מה קורה מסביבו וכמעט לא מזהה אותי. שסבל כי הפסיק לטפל בצמחים שלו, אחרי שנים של טיפול מסור, למרות כמה שזה היה חשוב לו, כי לא יכל ללכת בכל השדה הגדול.

אני זוכר שכמה שנים לפני מותו, שכבר לא היה הכי בריא, ראה אותי על האופניים ורצה בגיל שבעים ומשהו לרכב על אופניים. הוא פידל כמה מטרים ונפל בטעות. סבתא רצה בפאניקה רק בשביל לראות אותו קם מחייך מאוזן לאוזן ומוריד את הלכלוך מהשריטות.

סבא היה חקלאי/גנן במשך עשרות שנים, אפילו בפנסיה. תמיד יכולת לשאול אותו איזה צמח זה והוא, כמו אנציקלופדיה, היה יורה את השם הלועזי, איפה מוצאו, איזה תנאים טובים לו ועוד איזה סיפור נחמד על הצמח לקינוח. היה לו אהבה שניה, אחרי אשתו (או אולי אפילו לפני) לצמחים. גנן מסור מעין כמוהו. גידלתי איתו הרבה צמחים, מעצי זית, אבוקדו ותאנים ועד לאספרגוס ומלפפונים. תמיד היינו מגדלים ביחד, ואחרי שהצמח גדל היינו שותלים בגינה. הצמח היה עובר לאחריותי, אחריות ילד בן שמונה או שתיים עשרה. הצמח היה סובל. הייתי קורא לסבא, שהיה שם אותו ב"בית ההבראה" אצלו.

כמה הצטערתי, שאחרי שהוא נפטר, הלכתי לבדוק מה שלום הצמחים ששתלנו לפני כמה שנים, כשעוד הרגיש טוב, וגיליתי שאף אחד מהם לא שרד. הגינה מלאה עוד המון צמחים שהוא טיפל בהם אבל אף אחד שטפלנו בו ביחד. צמחים הם לא אנדרטאות טובות. הם מתים, הם גדלים. הם לא נשארים קפואים בזמן בשביל להזכיר לך את האדם שהלך. למען האמת, כמו החיים, הם ממשיכים הלאה, לטוב ולרע!

הפוסט הזה הוא הראשון שגורם לי להרגיש לכלוכית בעיניים, רצון לבכות וגעגוע לאיש שהיה. כנראה שפעם ראשונה אני באמת כותב מהרגש, פעם ראשונה שאני באמת מנסה להיזכר בסבא שאהבתי.

נראה לי שלמרות שגידל בערך כל צמח אפשרי, הוא נמנע מגזרים. ולו רק כדי להימנע מהבדיחה על סבא אליעזר.