קרה לכם שכל פעם שאתם כותבים פוסט, הוא נראה בסדר. אבל ברגע שאתה קורא אותו אחרי כמה שעות הוא פתאום נראה כמו "בושה שאני כתבתי את זה". אז אני ממהר לפרסם עוד פוסט רק כדי שהקודם לא יהיה הראשון בדף! כעניין עקרוני אני מסרב למחוק משהו שפרסמתי.
אז למה זה היה (כבר לא) סוף שבוע דיכאוני להחריד? הכול התחיל ביום חמישי בשלוש בלילה. חזרתי מיציאה, הייתי עייף נורא. הגעתי לישוב שלי, נהגתי לביתי. באחת הצמתים, קפץ לי לכביש חתול/ה. האינסטינקט שלי היה לנסות לא לפגוע בו. סטיתי בפרעות ימינה, פגעתי במדרכה הימנית. הצמיג הקדמי ימני התפוצץ לי.
בשלב הזה הכול רץ מהר מידי, הרכב כבר לא ממש הגיב למה שאני דרשתי. המשכתי לצד הימני הרחוק של הצומת, עליתי על המדרכה, כמעט נכנסתי חזיתית בחומת בטון, סטיתי, הורדתי תמרור ונעצרתי.
אז קודם כל, לי - שלום, למכונית ולתמרור - קצת פחות.
אחרי ההלם הראשוני, הצלחתי לקלוט שאני בסדר, לא נפגעתי כי הייתי חגור. גם הצלחתי להימנע מלהיתקע בחומה של הווילה ההיא. יצאתי ראיתי את הנזק, את התמרור (חד סטרי, אם שאלתם) כופפתי ומעכתי, שהתנקם חזרה ועיקם את החלק הקדמי של המכונית וקרע כל מיני צינורות בצד התחתון של המכונית. הייתי במרחק רחוב מהבית אז התקשרתי להורים שיבואו. רציתי שהם יגיעו ויפתרו את הכול, כמו ילד קטן.
בינתיים התיישבתי לי בצד, מנסה לשאוף אויר ולהירגע. רכב הביטחון של הישוב הגיע, הוא ראה אותי והתקרב עם הטנדר שלו. הוא נעמד במרחק כמה מטרים ממני וסימן לי להתקרב. אני כל כך הייתי לחוץ מהתאונה וממה צריך לעשות עכשיו שלא היה לי כוח אליו. סימנתי לו לבוא אלי. הוא התעצבן, הוא התחיל לשאול שאלות ואני רק ישבתי לי בשקט, חשבתי וניסיתי להתעלם ממנו. בשלב הזה הוא קרא לי אידיוט ונסע משם. אני לא יודע אם הוא רשם את המספר של האוטו; האם אני עומד לקבל עוד מעט זימון למשפט על הנזק לתמרור ולסכן את הרישיון שלי? אני מקווה שלא, נחייה ונראה.
ההורים הגיעו, הם היו לחוצים לדעת אם אני בסדר, והיו די קולים ברגע שהם גילו שרק המכונית נפגעה. החלפתי גלגל, עשיתי הכול לבד. הייתי חייב לעשות משהו בשביל להרגיע את עצמי ופעילות פיזית של להחליף גלגל בבעיטות היה בדיוק במקום. אבא נהג במכונית עד הבית, תוך כדי שלל תקתוקים ונוזלים שנשפכים מלמטה.
לאחר כמה שעות כשהתעוררתי, המכונית כבר לא נדלקה. הזמנו גרר, בא תימני קטן במשאית גדולה ולקח את המכונית למוסך. המכונית היא של החברה, אז לא נראה לי שהתיקון יצא מכיסנו, אך עדיין אני לא מרגיש טוב מול אבא.
נראה איך אני ואבא מגיעים לתל אביב בכמה ימים הקרובים.
אבא לא אמר מילה רעה אחת, אחלה אבא, חוץ מזה שאני צריך להבין שלפעמים אסור לדחוף יותר מידי, כל אחד כשהוא עייף מגיב יותר לאט, צריך לתת לגוף לנוח .אבל אני לא יכול שלא להרגיש אשם, עכשיו הוא צריך להסביר את עצמו בפני החברה. עכשיו הוא צריך לנסוע איתי בתחבורה ציבורית.
התאונה הזאת השאירה אותי נרגש, נחרד ולחוץ. זה, ביחד עם רגשות האשם הכניסו אותי לשלל מחשבות פילוסופיות. כמה החיים קצרים וברי חלוף בין רגע. איך אני מנצל אותם. למה ככה. האם זה כל מה שיש לחיים להציע. ועוד שלל מחשבות עמוקות שכאלו שאין סיכוי שהתשובות שלהן יהיו חיוביות. בקיצור, פלפולים פילוסופיים מכניסים אותי לדיכאון.
אבל זה כבר עבר. הפסקתי לחשוב כל הלילה. ישנתי טוב, עשיתי כביסה, עבדתי בגינה, הכנתי ארוחת שבת בצהריים ועשיתי שיעורים בגרמנית. אני מרגיש הרבה יותר טוב, רק חבל שהסופ"ש כבר עבר.
יכולתי לצלם את הנזק ואת התמרור, זה יכול לעזור גם אם יהיו בעיות עם הביטוח, אבל לא רציתי שתהיה לי מזכרת מהאירוע הזה. אז אין תמונות מגניבות של מכונית שהפגוש שלה נפל.
מה אני לומד מהאירוע; צריך לדרוס חתולים! לא באמת, זו סתם כותרת טובה. אני יכול להאשים רק את עצמי! אין לי טעם להאשים שום דבר אחר, הכול תירוצים. היה אסור לי לנהוג כל כך עייף! הייתי צריך לשים לב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
