מחפש מברג פנוי להברגה

רק רציתי להגיד, אני חייל בלאי! היו היה מקרה:

הפאלם החדש שלי עשה קולות של לא רוצה לעבוד. לכן, דברתי עם התמיכה והם הזמינו אותי לביקור. הם יושבים במגדל טיוטה ליד הסינרמה בעיר העברית הראשונה, הלוא היא תל אביב.

חיכיתי לי, עד שהייתה לי משמרת בקיריתי האהובה, הלוא היא הקריה (?!) . לקחתי הפסקה ארוכה. חשבתי לעצמי, איך אני מגיע לשם?

זה קרוב מידי בשביל אוטובוס; צריך ללכת חצי מהדרך רק כדי להגיע לתחנה. אבל זה גם רחוק מידי בשביל ללכת ברגל; חם מידי, ובשנתיים ואסימון של שירות צבאי פעיל, פתחתי עצלנות של ג'ובניק פז"מניק. אז עד שיבנו מנחת מסוקים בקריה, וגם עד שיתנו לי לחתום על מסוק, אני צריך פיתרון אחר.

פתאום זה פגע בי, אני אקח את הקורקינט היחידתי (אל תשאלו) וארכב לסינרמה. אז החלפתי לאזרחי, לחולצת הצ`ה גוארה שלי, לקחתי תיק ותפסתי את הקורקינט. אתם יכולים לשאר איך נראיתי.

זו החולצה שלי, מאוד חיילי

יצאתי מהקריה, עברתי על הגשר לקניון. מסתבר שאסור להיכנס לעזראלי עם קורקינט, אז התוכחתי קלות עם המאבטח. לאחר דיונים הפשרה הייתה שאני אקפל את הרכב והבטיח שאני לא אפתח אותו וכך הוא נתן לי להיכנס. כתנאי אחרון לכניסה, המאבטח רצה לבדוק את התיק. רק בשביל הקטע, הוצאתי חוגר והראתי לו. הוא היה בהלם ואמר לי משהו בסגנון: "בורגי, זה חייל זה? אולי פשוט תשתחרר?". אני טענתי: "אני פשוט חייל מיחידת הקורקינט המטכ"לית. זה מסווג, אני לא יכול לגלות לך!" וברחתי פנימה.

עברתי דרך הקניון, מחזיק את הקורקינט מקופל (כמו בתמונה), מזמזם בראשי את השיר הידוע של בועז עופרי "שני אצבעות מהקניון, אני יושב בדיכאון, כל היום..." . יצאתי בצד השני, פתחתי את הקורקינט והמשכתי לרכב. אחרי מספר דקות מועט הגעתי למעוז חפצי. שוב קיפלתי את הקורקינט, שמתי אותו בתיק ונכנסתי למעלית. הקורקינט בלט קצת החוצה מהתיק כך שכאשר נכנס איש עסקים מחויט למעלית, הוא פגע עם הכתף בקורקינט והפיל אותו. הוא ביקש סליחה, אז אני אמרתי; "אל תדאג, זה רכב חברה". אני חשבתי שאני נורא שנון ומצחיק, אבל אנשי העסקים פשוט הסתכלו עלי במבט מוזר של 'מה לעזאזל', שתקו וחזרו לבהות במספרי הקומות.

הגעתי, המתנתי, תוקנתי והתחלתי את דרכי חזרה. כל הדרך אנשים הסתכלו עלי מוזר ואני חייכתי אליהם. דווקא בתוך הקריה, לא הסתכלו אלי מוזר. חוץ ממסדר השביזות שפתח עלי עיניים [מסדר השביזות זה כל האנשים שיושבים ליד הנשקיה ומחכים לחתום על נשק לשמירה הלילית שלהם] אבל שיחנקו! אני מתנהג בהתאם ל carpe diem (כן, למדתי משהו חדש ואני מתלהב ממנו).

בקשר לקורקינט, קיבוצניק שהיה ביחידה גנב את הקורקינט מילד קטן. הוא הביא את הקורקינט ליחידה ומאז זה הצטרף לצי הרכבים היחידתי. הבחור השתחרר מהצבא על קב"ן והשאיר לנו את הרכב. פעם היה לנו גם סקייטבורד, אבל הוא נשבר.

כן אנחנו לא יחידה רגילה, אבל יחסית כיף אצלנו.

מדברים על רכב, הרכב חברה של אבא, זה מהתאונה, נפגע קצת יותר ממה שחשבתי. מבחוץ היה נראה שיש לו נזק פיזי מועט, אבל הרכב סבל מאוד מלמטה. התעקם ציר הגלגל הקדמי וחלק מהשלדה (שסי, אבל זה נשמע לי מגונה אז אני לא כותב את זה) מהתמרור. התיקונים יעלו משהו כמו 40,000 שקל. לכן, הוחלט שאני אצטרף למועדון האקלוסיבי של אנשים שגרמו לטוטל-לוסט. אבא, יקבל מכונית חדשה מהחברה, אותו דגם, רק בצבע כסף ולא זהב. אולי בגלל זה הוא לא מודה לי על הרכב החדש.

דרך אגב פעם שניה,שיננתי לי את כל המנטרות השחוקות: "אין מה לפחד חוץ מהפחד בעצמו", "כל יום תעשה משהו אחד שמפחיד אותך" ו"אם לא ניסית, כבר נכשלת". יצאתי לי ונהגתי במכונית (של אימא) בפעם הראשונה אחרי התאונה. היה סבבה, הרגל נהיית יותר קלה על הגז אבל זה כמו לרכב על אופניים – לא שוכחים.