יש הרבה יתרונות וחסרונות לגור בישוב שקט ולא בעיר. אפשר להתווכח במשך שעות מה עדיף. אני בעצמי לא יודע. אבל משום מה, כל העירונים בטוחים שציוץ ציפורים זה דבר נפלא.
אני די בטוח, שכל מי שגר במקום קצת יותר שקט, עם קצת יותר צמחיה, יסכים איתי, שאין דבר יותר מעצבן, מלהקת ציפורים שמקשקשת בחמש בבוקר ביום שבת!
ציוצים שקטים ונעימים זה דבר מאוד נחמד. אבל כשלהקה שלמה של דרורים, תוכונים ובולבולים מתיישבים להם ליד החלון ומתחילים לריב מי יכול יותר חזק, כל מה שאתה רוצה לעשות זה לנשוך להם את הראש, א-סטייל אוזי אוסבורן.
בקיץ, כשכל החלונות פתוחים, הם היו מגזימים במיוחד. פעם אחת, קבוצה אחת של יונים התיישבה על חלון אחד וקבוצה שנייה התיישבה על חלון שני. פעם אחת היציע השמאלי מקרקר וברגע שהוא נרגע היציע הימני מתחיל לשרוק! צפצופים בסטריאו.
למען האמת, אני סתם מתלונן. כל עוד הם לא עושים את זה כשאני ישן, אני די אוהב את זה. הציוצים הם מאוד פסטורליים. חוץ מזה אני ישן ממש חזק, אז בדרך כלל זה לא מעיר אותי, למען האמת, שום דבר לא מעיר אותי, לא רעידת אדמה, לא פיצוצים בתע"ש ולא כלום. הגיעה החורף, החלונות נסגרו והוכרזה הודנה ביני לבין הציפורים לתקופת החורף.
אבל השבוע, הם עברו כל גבול, ההודנה נפרצה!
בוקר אחד אני מתעורר, השעון מראה שהשעה רק שש, אני לא מבין איך אני כל כך עייף ומוותר על עוד חצי שעת שינה מתוקה. פתאום אני שומע קול מוזר, מעין דפיקה, סדרת דפיקות או תקתוקים. אבל אין לי דלת, הטלוויזיה מכובה והמחשב יעיר אותי במוזיקה רק עוד חצי שעה. חשבתי שאולי הנחתי את הסלולארי קרוב לאחד הרמקולים בחדר ובגלל הקרינה יש תקתוק. אבל לא. פתאום אני רואה אותו, ציפור דרור, עומד ליד החלון הסגור ודופק על הזכוכית עם המקור. חשבתי שיש לו משהו חשוב להגיד לי, אז רציתי לשאול אותו מה כל כך חשוב כל כך מוקדם בבוקר, אבל שהתקרבתי הוא ברח. התחלתי להתארגן תוך כדי קולות מירמור על חצי שנת שנה מבוזבזת. אבל תוך דקה, הופיעה בחלון נקבת הדרור וגם היא התחילה לדפוק על החלון. גם היא ברחה ברגע שהתקרבתי.
כן, נכון, בפעם הראשונה זה היה נורא משעשע. אבל משחקי המחבואים האלו התישו אותי. במיוחד כל בוקר! בבוקר השלישי שהתעוררתי מהם באמת התעצבנתי. באותו בוקר גליתי שלא מספיק שהם משכימים אותי כל בוקר, הם החליטו שאדן החלון שלי יהיה השירותים שלהם...
לאחר דיונים ארוכים, עם מביני עניין ושאר גורו-אים ההולכים גם בשם אימא, מצאתי את הפתרון. המתקפה תערך במספר שלבים:
1) ארגון שדה הקרב: ניקיתי את אדן החלון, טוב נו, אמא אמרה לבחורה מהודו לנקות, אבל אני בקשתי מאמא. מותר להשתמש בשכירי חרב זרים.
2) התגוננות, ביצורים והשבת אש: לקחתי נייר כסף, חוטים וניסיתי להיזכר בתקופה שבתיה יעוזיאל הייתה סופר-סטאר. קיפלתי את הנייר כסף, עשיתי בו חור וקשרתי אותו לסורגים. התוכנית הייתה שהנצנוצים של השמש העולה בנייר הכסף תפחיד אותם. מה שנקרא, מוח של ציפור. זה עבד! מאז הציפורים הפסיקו להציק לי, המתקפה הוכתרה כהצלחה. אך רק ניצחתי בקרב.
3) פריצת קו ההגנה הקדמי: היום גזמתי את השיח הענקי מתחת לחלון שלי, הוא הפריע לי לנוף, אבל העיקר, הוא היה המפקדה הקדמית של הציפורים. משם הם היו עושים מתחי ארטילריה רעשניים. המלחמה, נכון לעכשיו היא שלי! אבל המחיר היה יקר, השיח הקוצני, לא נפל בלי לשרוט אותי בכל הגוף.
4) שביתת אש: בלחץ מעצמות העל (המצפון שלי וילד הטבע שבתוכי), החלטתי להפסיק בשלב זה את המתקפה. הכרזתי על הפסקת אש חד צדדית. הרי אני רוצה שעדיין יהיו ציפורים בגינה, רק לא ליד החלון שלי בבוקר.
עכשיו יש לי שקט. חוץ מזה, בגלל שסוף סוף טרחתי לחתוך את השיח הקוצני, חזר לי הנוף לחלון. עכשיו בסתיו, השדה שלנו ירוק מתמיד. אני אוכל להסתכל על הפקאנים גודלים ולתהות כמה מטורף אני.
הנוף מהחלון האהוב על הבורג 2003
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
