מחפש מברג פנוי להברגה

היה יום טוב, הרבה אנשים בחופש. במיוחד אנשים שאוהבים לשבת לי על הראש ולגרום לי לעבוד, הידועים גם כקצינים.

תקעתי איחור אופנתי של תשע וחצי אחרי נסיעה באופניים ונסיעה ברכבת. נכנסתי ליחידה, התחלתי לעבוד. סיימתי כל מה שהייתי צריך לעשות אחרי שעה בערך. מה עכשיו? אין אף אחד שדורש עוד משהו. אז ננוח. אפילו לא צריך לעשות אבטלה סמויה ולהראות עסוקים.

בקיצור כל היום צחוקים. מישהו ביקש שאני אעזור לו עם הphotoshop, אז עזרתי לו וקצת השתעשעתי בעצמי.

רציתי להחליף את התמונה שלי בבלוג. התוצאות לפניכם:

זה הנוכחי (קיצית ושמחה):

זה התמונה שאני נראה הכי טוב:

ואז יצא לי תמונה חשוכה:

וקלטתי שאיך שאני מרגיש הרבה יותר דומה:

מלא בכעס ותסכול:

קצת מתפרק:

או שכבר התפרקתי:

א-לה-סטייל פייל קולינס מהג'נסיס

הרי כבר כמה שבועות שהפלי ליסט שלי נע בין Rage against the machine ו  Rammstein לבין היהודים ו Prodigy . די אפל ואלים. ככה אני מרגיש, אולי גם אני צריך להתחיל לצבוע את הבלוג בשחור? לא נראה לי.

הרי רוב הבעיות שלי הן כל כך אלמנטאריות וטיפשיות שאני לא רוצה לבזבז את הזמן של שנינו בהן. השטויות הקטנות שהורסות לך את היום. הכתבה או שתיים שקראת על חשיפת מחדל, רק שקראת על המחדל לפני שנתיים ושום דבר לא השתנה. דברים שגורמים לך לא להאמין לעולם. מעין בעיות של ילד שמנת. ברגע שאין בעיות גדולות הבעיות הקטנות נראות רציניות. "You can't feel the sweet without tasting the bitter" – Vanilla Sky.

אבל מה כן baking my noodle ? קודם כל הבדיקת איידס שאני צריך לעבור. לא שיש הרבה סיכוי למשהו רע, אבל לפני שלושה וחצי חודשים הייתי טיפש (לא סיפרתי). אני חייב להבטיח לעצמי שאני נקי. אבל כבר שבוע ומשהו (אפשר לעשות בדיקה רק אחרי שלושה חודשים) אני דוחה את הבדיקה. אני מפחד, ומה אם התוצאה חיובית? מה אז? אמנם אפשר לחיות עם. אבל מי רוצה? טוב לא משנה, הרי הסיכוי הוא אפסי ויותר משאני מפחד מהתוצאה אני מפחד מהאי ודאות. לסיכום; אל תלחצו עלי, אני אלך, אם לא מחר אז מחרתיים.

ומה מדכא אותי? הקוראים הותיקים יודעים שלפני הרבה זמן נמאס לי מהחברים הישנים שלי. הרבינו לריב ובכלל לא היינו באותו הראש. אז החלטתי להחליף חברים. אני פשוט השתנתי יותר מידי מאז תקופת התיכון. אז מצד אחד הצלחתי, אני בקושי בקשר עם החברים הישנים, אבל מהצד השני, לא יצרתי לי הרבה חברים חדשים. בקיצור אני מרגיש בודד.

זה מאין צחוק אירוני של החברה המודרנית; כשהאנושות הייתה בשבט קטן של עשרים איש היינו תמיד ביחד ואף אחד לא הרגיש בדידות. עכשיו כשאנחנו מוקפים בשני מליון איש באזור המרכז, כל אחד מרגיש בודד ולבד. כולם מוקפים בחומה של DeSensitize . אומנם אני לפעמים עושה את זה, אבל זה לא מקובל חברתית לפנות למישהו סתם במעלית ולדבר איתו. כמה ממכם יודעים פרט בססי אחד על נהג האוטובוס שמסיע אתכם כל יום. אפילו לא האם הוא נשוי, רק את השם שלו?

חבל שהעולם הוא לא מעין ישראבלוג. היית הולך ברחוב ומעל כל בית היה שלט ניאון בוהק ומהבהב: "פה גר הבורג, הוא רוצה לספר לך על מלחמתו מול הציפורים". הייתי רוצה לשמוע הייתה נכנס, מקשיב קצת, מדבר קצת וכשנמאס יוצא. פתיחות מוחלטת, נפילת כול המחסומים החברתיים.

אז מה עושים?

היום היה כל כך פשוט, קל, נחמד ויפה, אז למה החיים לא?!

אז אפשר להגיד שבעצם נמאס לי, משום דבר ספציפי ומהכול, מהמוחלט והפרטים, מהאנשים הבודדים ומהחברה בכללותה.

היתרון בלהיות בן אדם כל כך לוגי, זה ההבנה שאף פעם אין טעם להתאבד. אין שום מצב שהיציאה היחידה ממנו תהיה כניעה מוחלטת והפסקת החיים. תמיד יש פיתרון יותר טוב. אפילו לעזוב את הכל, לקחת תיק, לעלות כנוסע סמוי על ספינה מכולות למיקרונזיה ולחיות שם מתחת לאיזה עץ קוקוס.

אבל מה שאני מפחד ממנו זה שיום אחד לדוגמא, אני אחצה את הכביש במקום מותר, משאית תגיע מעבר לסיבוב בלי לראות אותי, תתקרב במהירות ותאיים לדרוס אותי. אני, שבדרך כלל אקפוץ הצידה ואתחמק, פשוט אעמוד והבהה באורות המשאית המתקרבת. לא יהיה לי כוח, כלומר כוח רצון, להציל את עצמי. אני פשוט אחכה לקיר המתכת שיבוא ויסיים את תפקידי הבלתי ברור בעולם.

לא שזה פתרון נכון, או הגיוני, אבל במאית השנייה שבא יצר ההישרדות אמור לפעול, הוא ידוכא במחשבות. או שלא. אני לא בטוח. האינסטינקטים שלי כבר הצילו אותי והכזיבו אותי פעם או פעמיים. אז בינתיים, בזמנים קשים, אני נמנע ממצבים מסוכנים.

בלי סכנה, אין אדרנלין. בלי אדרנלין, אין ריגוש. בלי ריגוש, אין אושר. בלי אושר אין מטרה. בלי מטרה, אין חיים.

 "There no point in living, if you can't feel the life" – Garbage

אחרי שקראתי את מה שכתבתי עוד פעם, אני רוצה להבהיר משהו אחד. אין לי רצון ואני לא עומד להתאבד. אין לי צורך ברחמים, בתגובות שאסור לי לעשות את זה.