מחפש מברג פנוי להברגה

אז אחרי הפוסט הקודם הדיכאוני/מתלונן להחריד (במעמקי החודש הקודם), מצב הרוח התנדנד, השתנה וקיפצץ כמו השפה התחתונה של ייאסר ערפאת ביום רע.

ביום למחרת פרסום הפוסט ההוא, התעוררתי עם הרגשה טובה. אולי הפוסט היה קתרזיס, או שסתם התת-מודע שלי הסתדר בחלומות. אבל בכל מקרה, כל היום הייתי מאושר, מתבדח, קופצני ושמח. אני לא הרגשתי משהו מיוחד אבל כולם בצבא שאלו למה אני כל כך מאושר היום. הם היו בטוחים שזכיתי בלוטו (חזירים קפיטליסטים חמדניים) או שמצאתי אהבה חדשה (I should be so lucky. Lucky, Lucky, Lucky). אז בקיצור, לא. סתם היה יום מצוין וזה לא כי היה בו מאורות מיוחדים, סתם יום סטנדרטי. אפילו היו בו כמה דברים מדכאים, הרבה עבודה וגם גיליתי שאני עושה תורנות שבת בסוף השבוע הזה, אבל פשוט הסתכלתי על הכול במעין אופטימיות קוסמית.

הבעיה היא הקארמה. לא שאני מאמין בקארמה, אבל זה ההסבר הכי הגיוני. הגיוני כמו לקפוץ על רגל אחת ולעשות קולות של פלמנקו באמצע הקניון, אבל הגיוני. בקיצור, אחרי שהיה לי יום מצוין וכולם פתחו עלי עיניים, הלכתי לקורס גרמנית שהיה סטנדרטי וחזרתי הביתה. בדרך, דרכתי על חרא וכמו כולם חליתי.

אי אפשר לקום בבוקר, כשקפוא מקור, כשכל הגוף כואב, כשהאף מנוזל, כשהנעליים שלך שוכבות בחוץ מלאות חרא שתצטרך לנקות, כשאתה יודע שעוד כמה ימים אין חופש אלא תורנות שבת ואחרי כל זה עוד להיות במצב רוח חיובי. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל הרגשתי די חרא (כמו הנעל).

כמובן שהרגשתי פיזית ממש גרוע, אבל עם חום נמוך. ככה שאין סיכוי לקבל גימלים. והרי כשאתה חולה, זה הזמן שדווקא הכי אין לך כוח לבירוקרטיה ולתורים הצבאיים. אז וייתרתי מראש על המרפאה. אז ביומיים האלו התפגרתי לי במשרד, עד שמישהו ריחם עלי ואמר לי לצאת הביתה מוקדם. איזה אושר!

ביום חמישי כבר חזרתי להרגיש טוב, אבל שבוז מהשבת. לעומת זאת דווקא בשבת ממש נהניתי. היה כיף, הכרתי אנשים חדשים, הרצנו בדיחות, היה לי הרבה זמן לעצמי, סדרתי כל מיני דברים שהייתי חייב כבר הרבה זמן.

ביום ראשון לא הספקתי להגיע מהתורנות ל"א' תרבות". אז במקום פשוט חתכתי הביתה, מה שלא גרם לי אושר כי הרגשתי כמו נפקד.

כבר עייפתי לספר את תלאות השבועיים האלו. נראה לי שגם הבנתם את הקונספט. אבל עוד דבר אחד. מתישהו בתחילת השבוע העין שלי התחילה להיות אדומה בצורה מחשידה. אחרי התורנות לילה באמצע השבוע, המצב כבר באמת לא היה טוב. כנראה שקאריוס ובקטרוס הקימו את ההתנחלות יזהר כ' בעין השמאלית שלי. רק מה שאני אלרגי לתרופות הנורמאליות, אז אי אפשר סתם לתת לי סתם טיפות עיניים. וכך התחיל מסע של שלושה ימים בין מרפאות צבאיות במרכז הארץ במלחמה מול תחנות הרוח שהן הרפואה הצבאית. הסוף הוא שקיבלתי בדיוק את אותן טיפות שלא רצו לתת לי בהתחלה. הרופאה החדשה אמרה שהרופא הקודם טועה ושאני יכול לקחת טיפות של החומר רק לא כדורים. מצויד בטיפות לעיניים, בהפניה לרופא עיניים לעוד שבועיים (כאילו זה יעזור לי עוד שבועיים) יצאתי לי לג' לשארית יום חמישי.

נסעתי לי לדירה של אחותי לשארית היום. אפילו לא חזרתי לתל אביב בשביל קורס הגרמנית. הרי יש לי ג', אז מה אם אני מרגיש מצויין. אז ויתרתי לי על שיעור גרמנית אחד.

למען האמת אני לא ממש מבין למה קבלתי ג', הרי לא ביקשתי. העין לא באמת הפריעה לי לעבודה. אבל אם נותנים שאני אגיד לא?!

העין כמעט וחזרה למצב רגיל אחרי רק יום אחד של אימת הזלפת הטיפות לעין. ועכשיו סוף שבוע. נראה אם אני אשרוד אותו בלי לחזור עוד פעם לדיכאון.

מה שרציתי להראות בפוסט הזה זה שלא משנה מה קורה לך, חיובי או שלילי, התחושה שלך תהיה קשורה במבט על החיים. הוא שקובע איך אתה מרגיש באותו הזמן.