מחפש מברג פנוי להברגה

כל מיני נושאים קטנים שעברו לי בראש השבוע, אבל כל אחד מהם לא מספיק בשביל פוסט שלם:

יש בפוסט הזה קטעים ציניים להחריד, התקדם בזהירות.

עשיתי עובדת תחזוקת בבלוג. שיניתי את התיאור שלו, זה שמתחת לכותרת. הבאתי ציטוט מתוך הספר שחזרתי לקרוא, זן ואומנות אחזקת האופנוע. כן, חזרתי אליו. אבל אני קורא ממש לאט, עמוד או שתיים בחמש דקות. אני צריך לקרוא כל פסקה פעמיים בשביל להבין. לעומת זה קראתי עשר עמודים של הארי פוטר אצל חבר בחמש דקות. הכול קשור לרמת הספר.

הציטוט לקוח מקטע שמספר על חשיבות הפרטים הקטנים בחיים והחשיבה עליהם. הוא נותן דוגמא, שכאשר אתה מתקן את האופנוע שלך (אני משתדל כל יום אני לתקן את הארלי שלי), אתה צריך לפתוח בורג. הבורג נפתח בקושי. למרות זאת אתה מנסה בכוח ולא בחשיבה עד שאתה שובר את הבורג. ורק אז אתה מגלה את החשיבות של הבורג היחיד הזה. כי עד שתמצא דרך להוציא אותו מהאופנוע, האופנוע חסר ערך. בתהליך אתה תגלה כמה זה קשה לתקן את הטעות הקטנה וכמה שהבורג הקטן הוא לא חסר חשיבות ולא פשוט או אפילו זול כמו שחשבת.

אם מכילים את זה על אנשים, כלומר עלי, הבורג, זה גם נכון. לא מרבים במחשבה על האנשים שמסביבך עד שאתה פוגע בהם. רק אז אתה מעריך את מה שלקחת כמובן מאליו ואת החשיבות שלהם.

כמו כן, גם שיניתי בסוף את התמונה שלי. בחרתי בשילוב של שני תמונות. אחת יפה ואחת כהה להראות את הכעס/רוע בפנים. אתם מוזמנים לראות.

לא משנה שאני לוקח טיפות עיניים אנטיביוטיות כבר שישה ימים, שלושה פעמים ביום, כל פעם שטיפה מתקרבת לעין אני נתקף עיוותים בלתי רצוניים. כל המחשבות שעוברות בראשי זה למה הבקבוק הזה כל כך קרוב לעין שלי.

מה שמצחיק זה שהטיפות עזרו, אבל לא לגמרי. כשהפסקתי איתן עדיין היה קצת אדום בעין. יום למחרת כבר היה שוב דלקתי. אבל לפני שהפסקתי לעשות משהו בקשר לזה, אתמול זה כבר נעלם לגמרי. כאליו שברגע שהפסקתי להלחם נגד הזיהום, הוא החליט שאין פה אתגר ועזב אותי לנפשי. מה שנקרא, "יעבור עם תרופה תוך שבעה יום ובלי תרופה תוך שבוע".

בקיץ מכר שלי הביא לי חליפת סופה צהלית בצבא כחול. משהו סוף הדרך. מצאתי אותה בארון לפני כמה ימים והיום לקחתי אותה איתי בתיק לצבא. אין אליה שום סימן צהלי חוץ מהפתק. אבל ברגע שצהל חתום על הפתקית אני יכול להסתובב איתה. יצאתי מהיחידה, לא ירד גשם, אז השארתי אותה במשרד. בדרכי חזרה למשרד התחיל מבול, נרטבתי כהוגן. הבטחתי לעצמי – לא עוד!

בכל הפעמים הבאות לקחתי את החליפה איתי. כמובן שדווקא כשהייתי בבניין ירד גשם בחוץ וכשרציתי ללכת ולהוכיח לגשם מי הגבר, הפסיק הגשם. אז סתם הסתובבתי עם מכנסי ניילון מטופשות. מסקנה, חליפת גשם טובה בדחיית גשם, הוא פשוט לא בא. בדיוק כמו דלקת העיניים, הגשם נכנע ולא רוצה להתמודד איתי!

בשיעור גרמנית היינו צריכים לדבר בקבוצה על איזה מוזיקה אנחנו אוהבים. אני התוודיתי, בגרמנית קלוקלת כמובן, על אהבתי ללהקת רמסטיין (Rammstein). מסתבר שאני לא כל כך לבד כמו שחשבתי. יש יותר אנשים שאוהבים רוק כבד אלקטרוני ממה שלחשבתי. כשחזרתי הביתה רציתי לראות איזה קליפ או משהו שלהם. בשיטוטי באינטרנט, נתקלתי במודעה, הופעה שלהם ביחד עם התזמורת האורכסטית של ברלין הייתה בדרייזדן לפני שבוע. אני? מה פתאום? בכלל לא הייתי רוצה להיות בהופעה המטורפת הזאת. אבל לעומת זאת, איזה כיף פה בצבא בארץ!

הייתי היום בהזכרה לסבתא רבא וסבתא רבה מאוד, שסבתא שלי גררה את כל המשפחה. את הסבתא רבה עוד הכרתי איזה שבע שנים מחיי, אבל את אימא שלה (סבתא רבה גדולה) אני בכלל לא מכיר. בדרך בין קבר אחד לשני ראיתי את הקבר הזה:

נראה לי שפה קבור Max Payne גיבור שני משחקי מחשב מעולים. טוב אז לא ממש. רק הבחור עם הזין הארוך ביותר שראיתם בחיים שלכם, אחרת למה היו קוראים לו "מקסימום פין". למען האמת קוראים לו Max Finn (זה מה שרשום באנגלית במטושטש) ושישכב על מנוחתו בשלום. אני מתמצל שצחקתי אליך ביחד עם הגיס שלי, ואחרת כך עוד פעם בבלוג שלי. רק זה מה שחסר לי, שיבוא איזה שלד מהלך ויטריד אותי בשנתי.

עשיתי סוף כל סוף את בדיקת האיידס. הסתובבתי באיכילוב איזה חצי שעה עד שמצאתי את הכוך הנסתר שבו מסתתרת האחות הערפדית (כפי שמרגי קוראת לה) שמוציאה דם לבדיקה. בהתחלה עוד התביישתי לשאול אנשים איפה עושים בדיקת איידס. הסתובבתי לי בלי באמת לדעת לאן ושאלתי שאלות כמו איפה מרפאות החוץ, מה שרק כיוון אותי לכיוון אחר כל פעם. עד שהעזתי ושאלתי במודיעין איפה מכון האיידס, כי הרי אין מה להתבייש ובושה זה רגש טיפשי. עכשיו צריך לחכות ליום רביעי לתוצאה. רק שאז אני כנראה עושה תורנות לילה ולא אהיה בתל אביב בבוקר. אז אני אצטרך לחכות שבועיים. שלמרות שאין לי חשש אמיתי מאיידס, זה המון זמן לחכות לתשובה כל כך קריטית!

הגעתי לצבא לפני כמה ימים בשבע וחצי בטעות. היה לי טרמפ שנסע לאזור של הקריה, בדיוק המקום שאליו הייתי צריך להגיע באותו הבוקר, אז הגעתי מוקדם. הגעתי ליחידה ולא היה שם אף אחד כמעט. לפחות לא מישהו שאני רוצה לדבר איתו. אפילו תורן הלילה לא טרח לקום עדיין. אז הרגשתי צורך לצלם את השמיים היפיפיים על רקע תל אביב.

חנוכה שמח לכולכם, בברכת, מה לא הייתי נותן בשביל איזה חופש חנוכה קטן?!