מחפש מברג פנוי להברגה

אני לא רוצה פוסט דיכאוני. לא עוד אחד. כבר לי נמאס, אז בטח לכם כבר מזמן. אבל למה כשאני מתחיל לזרום בכתיבה, זה מה שיוצא.

לוויה. כן, עוד אחת. הרבה יותר מידי בזמן האחרון. הדודה הרחוקה, הדודה של אמא, האחות הקטנה של סבא, דודה יפה, נפטרה. אמנם זה נשמע רחוק, אבל בצד של המשפחה שמתוך משפחה של 11 איש, נשארו אחרי השואה רק שלושה אחים, כל רחוק משפחה הופך לקרוב. מתוך השלושה נשאר רק סבא שלי, האח הגדול, שקבר כבר את כל המשפחה. אני לא יודע איך הוא עומד בזה.

כמה דקות לפני שקיבלתי את בדיקת האיידס, ביום רביעי, אמא התקשרה להודיע לי שהדודה נפטרה בלילה שעבר. הלוויה הייתה בצהרים שלפני הסילבסטר. אני שונא את בית קברות ירקון(ים?). הוא כל כך גדול, כל כך ענקי, אתה רואה מאופק לאופק קברים. מה זה כבר עוד קבר אחד. הייתי רוצה לכתוב "עוד ארון אחד" אבל לא קוברים בארון. אני שונא את זה, הגופה נראית כל כך כמו האדם שהכרת רק שעכשיו הוא שמוט ומסכן, רק קליפה חסרת כל.

אני לא עצוב במיוחד. לא הייתי קרוב אליה, לא נפגשנו כבר איזה שנה והיא מבוגרת. כבר איזה חודש שהיא בבית החולים כשברור שהיא לא תצא משם. כבר כל מי שהיה צריך לחזור מחו"ל לפגישה אחרונה חזר. אז אולי זו נחמה, מנוחה סופית, ההקלה. אבל אני מוקף בזמן האחרון ביותר מידי מוות. חושב על זה יותר מידי, נתקל בזה יותר מידי, נמצא בלוויות ואזכרות יותר מידי.

מסתבר שגילו לה סרטן מפושט בבטן כבר לפני איזה שבע שנים והיא העדיפה לחיות בנוחות בלי הטיפול. אני יכול להבין את ההחלטה הזאת, אבל מה שאני לא מבין זה שאם הייתי יודע שנשאר לי קצת זמן לחיות (אמרו שנה שנתיים, יצא שבע), הייתי נשאר לחיות את חיי הפנסיה שלי כרגיל. הייתי חייב לשבור את הכללים, לשנות הכל, להרגיש חיי. אבל אולי זה ההבדל בגילאים ובתפיסה של החיים. בעוד אני רואה את החיים כמרוץ (מרוץ, אני לא יודע אחרי מה, אבל מרוץ) לה היה טוב ברגיעה עם בעלה ונכדיה.

אז אחרי מה אנחנו רצים? ואיפה קו הסיום?