כמה שעות מאושר, ואז מיד כמה שעות בהרגשה של מגב ריצפה. או בעצם מופ, כזה אמריקאי. כי אין באוסטרליה מגבים כמו בארץ.
נראה לי שאחרי מסיבת שנה החדשה בבריזבין שכללה ג'וינט אחד, הרבה בירה, שוט וודקה שדחפו לי לפה ואמרו למען ישראל, שוט ג'וני ווקר וקצת רום בנדרברג למען השנה החדשה, שלוש חיבוקים, שתי נשיקות על הלחי, פעמים זיקוקי דינור, שתי מסיבות, זוג ציצים שמישהי שיכורה נפנפה מולי מסיבה שעדיין לא ברורה לי (אבל שאני אגיד לא למופע בחינם), ארוחת בוקר של נקנקיות עם באחז מערב הסעודית כשמדלגים מעל עשרות שיכורים מעולפים ברחובות העיר, אז נראה לי שאחרי כל זה קצת נמאס לי.
מספיק. חמישה חודשים באוסטרליה זה מעבר ומספיק. אני חזרתי בפעם השניה לביירון ביי, הפעם ליותר מיום וחצי, כי הפעם אני לא צריך למהר. וקלטתי שאין לי באמת משהו לעשות בחוף המזרחי שלא כולל מסיבה ולא כל כך בא לי לחגוג הלילה.
בכל מקרה, טיסה לניו זילנד בעוד שבועיים ואז יהיה יותר טוב.
הא, גם עבדתי בחודש האחרון בתיזנאבי, קיוונסלד, אוסטרליה בלאסוף מלונים מהרצפה. וגם קצת פסיפלורה. אולי אני אכתוב את הפוסט הבא על התקופה ההיא?
הנה, אני כבר מרגיש קצת יותר טוב, אולי אני כן אצא הלילה שוב? אין משהו אחר לעשות חוץ מללכת לישון מוקדם ולשמוע את השותפים השיכורים חוזרים מאוחר ולשמוע אותם מזיינים במיטה לידי. אז צ'יקיי מאנקי הנה אני מגיע.
מישהו מכיר פסיכולוג טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
