פתאום חזרתי להיות קצת יותר חייל. כבר שכחתי שהמהות של חייל בסדיר זה לבלות לפחות חצי מהזמן בנסיעות. אבל שבועיים של נסיעות וסידורים ברחבי הארץ הזכירו לי את זה.
זה לא שפתאום חזרתי לטחון צעירות ולנסוע רחוק. יש לי מרובע גיאוגרפי שאני כמעט אף פעם לא יוצא ממנו: בצפון נתניה, בדרום רחובות, במזרח פתח תקווה ובמערב כמובן הים. אין לי מה לחפש מחוץ לגזרה הזאת, גם בצבא וגם באזרחות. בסה"כ נסעתי לבית ליד, רחובות, צריפין וכאלו. הכי רחוק שנסעתי השבועיים היה לפיקוד מרכז בירושלים.
אבל זה ירושלים, לנסוע באוטובוס ברחוב יפו, זה קרבי בשבילי.
מה קרה לזמנים שהיינו נוסעים לטול-כרם וקלקיליה. מתקופות אחרות, תקופת חומת מגן למשל, בסה"כ נשארו כמה מור"קים (מורשת קרב) לספר לצעירים.
פאק, אפילו לשמור או תורנות מטבח אני לא עושה. לא סמל תורן ולא כלום. פשוט היחידה שלי הצליחה להתקמבן ולהימנע מכל הדברים האלו. היה אמור להיות בשנה שנגמרה עכשיו אבט"ש, אבל לא דרשו מאיתנו לסדר רשימת שמירות ואף אחד אצלנו כמובן לא הציע. אני דווקא מחבב אבט"שים, שבוע שלם תקועים על איזושהי גבעה שטופת רוחות בשטחים ולא עושים כלום חוץ מלשבת כמה שעות על מגדל. מעין זמן לעצמי, לקרוא ולחשוב. נראה לי שאני עשיתי הכי הרבה אבט"שים ביחידה שלי, בעיקר כי לא מפריע לי. אני לא מתחמק מהם עם פטורים. אני אפילו עשיתי עסקאות שאני אעשה חצי אבט"ש של מישהו אחר תמורת זה שהוא יעשה תורנות לילה רגילה שלי.
בטיוליי בבית ליד לפחות סידרתי לעצמי פליז חדש שאמור לעלות 600 שקל בחינם. רק שהוא מסתבר בסוף בצבע כחול, קצת בעייתי על מדים אבל סבבה לאזרחי. זה בעייתי, במיוחד בגלל העובדה שהחל מתחילת השנה אין לי אישור על אזרחי. כל הצבא בקיצוצים. אז חזרתי ללכת על מדים, בשלב הזה מדי ב' או א' כותנה בלבד. אני לא מסוגל לחזור לדקרון הנוראי הזה.
כמובן שכל הנסיעות האלו נותנות לך זמן לחשוב: מאז שאני ג'ובניק לא האמנתי שאני אסיים את השירות שלי ביחידה שלי. אני רוב הזמן בקריה. תמיד כשעזרתי במבצע רציתי להמשיך, לא להישאר בעורף. אבל הנה הסוף נראה באופק ואני עדיין בעורף. התחלתי לחשוב שאולי אחרי שאני אסיים את הקורס גרמנית אני אבקש לעבור. אבל לא נראה לי שעם פרופיל 45 ורובאי 03 יתנו לי להיכנס לערים בגדה או כל מקום מעניין. אולי אני אסדר איזה סיפוח, אני לא אהיה שייך אליהם רשמית, ככה אני לא אצטרך לטחון שמירות וכאלו וגם ככה עוקפים את הבעיה שאני לא יכול להיות בשטח.
אבל אחרי ששוב טיילתי במפקדות העורפיות של יחידות מבצעיות נזכרתי שהמודיעין שלהן זה בסך הכול לצייר מנז'טים (מסגרת צבעונית למפה) בשביל זה לא שווה לסגור ולטחון. אז אני לא יודע איפה אני עומד כרגע.
אז עכשיו, אני עושה תורנות לילה בצבא, משתעמם ורושם את הפוסט בפאלם. חפיף, אבל ביום שבת אני צריך שוב לחזור לבסיס הזה בשביל לעשות שבת. שביזות.
עדכון במחשב: בקושי ישנתי כי עבדתי חצי מהלילה על משהו ובסוף אפילו לא טרחו לבוא לקחת. כמה מעצבן!
אני לא יודע איך להגיד את זה בלי להישמע פלצן אבל האמת היא שיש לי המון דברים לספר על הצבא, אבל איכשהו כל דבר שאני רוצה לספר עליו הוא מסווג. אני לא יכול לספר בדיוק איפה הייתי, או מה עשיתי היום או מי עצבן אותי.
לסיכום: Ich bin Soldat!
ועכשיו, אחרי ההצהרה הזאת, נחזור להתעלם מהצבא בבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
