נסעתי ברכבת (נורא מפתיע). עברנו דרך לוד. שני ילדים קטנים וערבים משכונת הפחונים רצו לכיוון הרכבת ופתאום זרקו משהו לכיוון הרכבת. פתאום אני שומע קול חבטה מהתקרה ואני קולט שהרגע זרקו עלי אבנים. ועוד מילדים ערבים. הגעתי לתחנה ברמלה, יצאתי מהרכבת ואז אני שומע את המואזין. כבר הרגשתי ממש קרבי, מה הולך פה, זריקת אבנים, שירת המואזין, אני בשטחים?! אם ככה לפחות תעלו לי את רמת הסיכון ואני אוכל לקנות עוד כמה מצופים בשק"ם!
איזה חייל אמיץ אני.
היה לי שעה שעתיים לטחון ברמלה אז הלכתי לשוק ברמלה. ישר הבנתי שאני בולט בשטח, לא נגיד בגלל שאני חייל. פשוט הייתי מדוגם מידי. ברמלה אין חייל מדוגם אז בשביל להסתוות ישר הורדתי את הכומתה ופתחתי עוד כפתור בחולצה. עכשיו נראיתי כמו רמלאי אמיתי; זרוק עם מדים מקומטים וזיפי זקן של כמה ימים.
ניצלתי את הזמן בשביל להתאמן על צילום אנשים. אם עד עכשיו די התמקדתי בצילום נוף ומקומות החלטתי שאני רוצה לצלם עוד סוגי דברים. זה צילום כל כך שונה. האנשים כל הזמן זזים ומשתנים. אם הם קולטים אותך עם המצלמה הם ישר מתנהגים שונה והורסים לך את הצילום.
פעם אחותי צילמה תמונות בשביל פרויקט באוניברסיטה, היא צלמה איזה בניין ובית עסק. פתאום מגיע בעל המקום ומתחיל לצעוק. הוא היה בטוח שהיא ממשרד חקירות פרטיות שהמתחרה הזמין בשביל לצלם את הדברים הכנראה לא חוקיים שהוא עושה. הוא לא הסכים לתת לה לנסוע עד שהיא נותנת לו את הפילם. רק אחרי דיונים ארוכים שכללו הצגת תעודות וטלפונים רבים הוא השתכנע ופינה את הדרך.
כשהמקרה ההוא בראש, בהתחלה הרגשתי לא נוח לצלם אנשים, גם מאיפה החוצפה שלי להפריע להם. אז צילמתי בהחבא מהצד. אחרי כמה תמונות התחלתי להרגיש פחות רע אם זה וצילמתי בלי להתחבא, רק עם קצת בושה. עד שקלטתי שאנשים מעדיפים להתעלם. כמו כל פעם שאני עושה שטויות כמו לספר בדיחות לאנשים זרים במעלית, הם מעדיפים להתעלם מלהתייחס לבחור המוזר הזה.
אז מה יצא, שתיים מהמוצלחות:
בדרך הביתה, בחשיפה ארוכה
יש בסוף החודש תחרות צלמים חובבנים בנושא יפו העתיקה, נראה לי שאני אנסה להירשם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
