מחפש מברג פנוי להברגה

פעם, לפני חודשים רבים, כשאני הייתי איפשהו באוסטרליה קיבלתי מאורנג' שרביט פחד. גליתי עליו איזה חודש אחרי, כי לא ממש הייתי בישראבלוג בתקופה ההיא. אבל שמרתי על הקישור ההוא במשך חודשים. עכשיו הזמן לסדר את כל ההתחייבות. אז הנה אני כותב, שלושה הדברים שהכי מפחידים אותי:

תאונות דרכים. ליתר דיוק להירדם על ההגה. אין לי פחד ספציפי מלמות בתאונות דרכים, אני נסעתי עם המון מטורפים, בארץ ובעולם ולא נלחצתי יותר מידי. אבל הפחד שלי הוא שאני שוב אאבד ריכוז או אירדם תוך כדי נסיעה ואעשה תאונה רצינית מלחיץ אותי כל פעם שאני נוסע בלילה. נהיגה משעממת אותי, אני מאבד ריכוז מהר ומשם אני מתחיל לבהות הצידה או להירדם. טוב כבר עשיתי טוטל לוסט למכונית כי נרדמתי ועליתי על המדרכה. מיקרו שינה על כביש החוף שגרמה לפיצוץ שני צמיגים, ומוקדם בבוקר שהייתי לא מרוכז עיקמתי את הפגוש של המכונית שמקדימה. ברוך השם לא היה שום נזק לגוף אבל בן אדם צריך להבין ולדעת במה הוא לא טוב, ולנסות לנהוג כמה שפחות בלילה. אני לא נותן לפחד לשלוט בחיי, אני נוהג בלילה כשאני צריך, משתדל לא לבד, לא אחרי אלכוהול, ורצוי עם הרבה קופאין ומוזיקה רועשת ברקע. אבל ידוע לחברים שאני לא זה שמסיע בלילה ליציאה.

להיות כמו ההורים. פחד די סטנדרטי. ההורים תמיד משפיעים אלינו, או שאנחנו נהיים כמוהם, או שאנחנו מעבירים את כל החיים בניסיון נואש להיות בדיוק ההפך. אני לא רוצה להיות בדקה התשעים לפני הפנסיה, אחרי שכבר מגיעים למצב מצויין כלכלית, לעבוד כל דקה ודקה מהזמן הפנוי שלי. הם חוזרים מהעבודה עם ניירות ומתיישבים לעבוד עוד. ככה שאין להם כמעט ושום תחביבים. הם לא מטפחים חברים, לא עיסוקים משותפים, לא כיף, ואומרים על הכול שאין להם זמן לזה, כי יש המון עבודה. אני לא רוצה להיות שנייה לפני גיל 60 ולקלוט שכל מה שעשיתי בחיי קשור לקריירה. אני רוצה לתפוס כמה שאני יכול יותר מהחיים גם אם זה אומר שאף פעם לא אגיע לשלווה כלכלית.

פחד מדחייה. נו אתם יודעים שאנשים לא יאהבו אותך, שהבחורה לא תסכים לצאת איתך. זה היה פעם בצורה כל כך חזקה שלא הייתי בכלל מנסה להתחבר עם אנשים כי הייתי מרגיש שאני מתעלק. לא להתחיל עם בחורה כי היא בטח תדחה אותי וחבל שאני אפגע. זה אחד היתרונות הגדולים ביותר של הטיול. יותר בטחון עצמי, ידע איך להתחבר עם אנשים ואפילו שיפור מסיבי של יכולות הפילטרוט.

טוב, אז זה לא ממש פחד עכשווי, אני אביא אחר, דומה.

פחד מלהיות עוד אחד. אני שונא את ההרגשה של אחד משורה. שאני עושה את מה שכולם עושים. בגלל זה העדפתי תמיד לטייל באזור הפחות מתוייר במדינה, לוותר על האטרקציות הראשיות. מפגשי צילום הם לא הדבר המועדף עלי בגלל שנורא קשה למצוא משהו שמישהו אחר לא מצלם ואם מצאת כזה, יגיע מישהו, יעתיק והתמימות והחדשנות נעלמה. נשים, אני לעולם לא אצא עם בחורה בפגישה ראשונה לאותו מקום של פגישה ראשונה עם בחורה אחרת. ככה כל אחת היא מיוחדת, כל אחת יש לה את המקום שלה. ככה אני שונא לגלות שדברים שעשיתי עם בחורות שהייתי איתן, הן עושות עם אחרים. לא דווקא סקס, גם, אבל הדברים הקטנים, הכינויים, בילוי שעות הפנאי, מקומות מועדפים. זה מוזיל את כל העסק. עושה אותי אחד משורה ולא מיוחד. אולי זה דווקא הפחד להיות כמו ההורים, להיות אחד מהשורה, לעשות את מה שנכון, אונברסיטה, לימודים, חתונה, ילדים, קריירה.

זהו, שרביט בן 8 חודשים, סיימתי.

אני חושב שאני ההוכחה שזה שגם אם לא עושים אותו לא מתים, הכלב לא חולה ולא תקפו אותי חולי וצרות העולם (לפחות לא יותר מידי). אבל אני לא אגלה את זה למי שאני שולח אליו את זה כדי שיהיה לו מוטיבציה לעשות אותו. אז עכשיו אני מעביר את שרביט הפחד, לפי הנוהל, לשלושה בלוגרים:

• תמרי, שאנחנו קוראים אחד אצל השני מפעם לפעם כבר המון זמן, בערך מאז המטבעות על פסי רכבת. חוץ מזה, אפשר להגיד שזה גם מתנת יום הולדת מאוחרת.
• מרג'י, שכולם מכירים. אני קורא שם כבר שנים, אבל לא קרוב ללהבין את כל הטלנובלה שהולכת שם.
• אוגי, בעיקר כדי שיהיה לי שלושה בלוגרים שמסתיימים ב-"אי"...