מחפש מברג פנוי להברגה

בשולחן ליד, חמודה. לא משהו מטורף. אבל נורא חמודה.

צוחקת עם חברה שלה, חושפת כמה קעקועים קטנים.

נוצר מבט עיניים, היא מפנה מבט.

שיחה בין/מעל השולחנות. התחלה של פלרטוט עדין. השיחה לא ממש זורמת. אני מסיים וחוזר לדבר עם הבחור שאיתי.

אחרי כמה דקות הן עוברות לשבת על הבר.

אנחנו והג'ינג'י מסיימים.

זהו זה הזמן. אני אגש אליה, עכשיו. זה הזמן.

איך? אני אתכנן. אני אגש, אחמיא לה על הקעקוע שעל הגב, אשאל עליו. אגיד לה שהיא חמודה ואני רוצה להכיר אותה יותר, אבל אנחנו עוזבים עכשיו. אז שתיתן לי את המספר שלה ואני אתקשר.

לא, לא, לא!

זה נשמע מטופש. אני מתכנן יותר מידי, אני פשוט אגש, אגיד שלום, אציג את עצמי ומשם אזרום. אסור לתכנן כל משפט, זה ישמע מאולץ, מתוכנן מידי, מרובע מידי.

כן, זה רעיון טוב. הן יושבות שם, על הבר, בדרך החוצה. הרי כבר דיברת איתה, הקרח כבר נשבר. רק צריך לזרום ולהשיג מספר. לא ניתוח מוח.

קדימה אתה יכול. כבר עשית דברים מפחידים מזה בחיים שלך. קפצת באנג'י, פעמים, התחלת עם בחורות שהיה לך פחות סיכוי מזה, אז מה רק בגלל שאין לך אלכוהול בדם?! מה אתה כל כך לחוץ. תירגע, אחרת תהרוס הכול.

אתה יודע מה, לא משנה איך. לא משנה מה. רק תיגש כבר. אם היא תגיד לא. לא נורא. באמת שלא. אני לא אכעס. שום דיכאון. תלמד מהטעות, תתרגל ללהתחיל עם בחורות. אבל אם לא תיגש בכלל אני אקרע אותך! בסדר, עוד דקה, בדרך החוצה. אבל תזכור שאתה הבטחת.

החשבון שולם, זזים לכיוון היציאה. זהו רגע האמת.  אני מתקרב ומתקרב. אוי לא. היא שינתה איך שהיא יושבת. היא עם הראש לכיוון השני. היא לא רואה אותי מגיע. איך אני מושך את צומת ליבה?

מהר מהר. תחשוב. עוד שני צעדים אני שם.

תקרא לה! אבל אני עדיין לא יודע איך קוראים לה, את זה לא שאלתי.

לא יודע. כל הלחץ הזה. אני חייב לדבר איתה, אחרת אני אפס.

לך לבר לידה ותזמין משקה! לא זה ערסי מידי, תקוע באמצע החבורה שלה.

עוד צעד אחד אני מאחוריה. החלטה מהירה!

צעד ואופס המשכתי קדימה לכיוון היציאה. העיניים שלי נפתחות בתדהמה. לא יכול להיות. איך זה קרה. עברתי על פניה, בלי למשוך את צומת ליבה, בלי לדבר, בלי להציע. אני אפס.

עכשיו מאוחר מידי. עכשיו אני כבר ליד היציאה, עכשיו אין דרך לחזור אליה בצורה נורמאלית. הג'ינג'י  כבר בחוץ, בדרך למכונית. אני אפס.

אני יוצא החוצה לקור של אמצע השבוע באחת ומשהו בלילה.

שואף וממלא את הריאות אוויר נטול סיגריות ומלא בזיהום של גוש דן.

איך יכול להיות שעשיתי את זה שוב. שהתקפלתי ברגע המפתח. חושב שאתה אמיץ מסכים לנסות הכל, לפחות פעם אחת בשביל לדעת. אבל דבר פשוט, להתחיל על בחורה ואתה מתמוטט כמו ילד ביישן בגן.

נסיעה חזרה לבית. פותח חלון, דוחף יד החוצה, נותן לאוויר הקריר לדחוף את היד. מעניין מה היא חשבה. אולי היא בכלל לא שמה לב אלי, או אולי היא קלטה אחרי דקה או שתיים שעזבנו ותהתה למה בסוף לא בקשתי את המספר שלה.

מטה את כף היד והרוח דוחפת את היד למעלה. משנה את ההטיה והיד נדחפת למטה.

קיללתי את עצמי בראש, קללות כאלו שכבר שנים לא פגעו בי. קללות קשות, חזקות, פוגעות. כאלו שרק אתה יודע ויכול להגיד לעצמך.

מטה את כף היד והרוח דוחפת את היד למעלה. משנה את ההטיה והיד נדחפת למטה.

הג'ינג'י שנוהג לא מבין מה נהייתי כל כך שקט ומכונס.

שוב מטה את היד וחושב – אני אפס. שוב.