מחפש מברג פנוי להברגה

כן, החיים בלי מטרה, אפילו אם המטרה היא טיפשית כמו ללמוד גרמנית, הם משעממים ומדכאים להחריד. במיוחד אם המטרות העיקריות שלי הן רובן ככולן מתרחשות רק בשחרור.

חוץ מזה בצבא רוצים שאני אעבוד כשכל מה שאני רוצה זה רק לישון ולישון. לא משנה מתי, כמה ולמה, אני כל הזמן עייף.

אפילו מחליף הגיע לי כבר לפני שבועיים בערך. התחלתי ללמד אותו בערך שלוש שעות, מדמיין איך אני גורם לו לקרוע את תחת ולעשות את כל העבודה בטענה שהוא צריך ללמוד. אבל יום למחרת הוא כבר עזב, נפל על פוליגרף. יותר נכון, פשוט לא הסכים לעשות את זה. אני חושב שזה קשור לפחדים מטננבאום. רק צרות האלחנן הזה עשה. אי אפשר להחזיר אותו באריזה המקורית ולקבל זיכוי או משהו, אתם יודעים לפעם הבאה שיחטפו מישהו.

בקיצור, קלטתי שאם עד עכשיו לא הגיע לי מחליף, או יותר נכון שניים כמו שרוצים לתפקידים (כן טוחנים אותי בתפקיד של שני אנשים), במילא אני לא יספיק לסיים את החפיפה שלהם. כלומר אני לא אספיק ליהנות מהפירות הצעירים בסוף, כלומר לא לעשות כלום. אז על הזין שלי, הם יתקעו בלי אנשים שיודעים את התפקיד, הם יהיו חייבים להחתים אותי קבע ולשלם לי כפול עשר בשביל לעשות בדיוק אותו דבר. אני בכלל רוצה לעשות קבע? אולי חודש או חודשיים להתחיל את האזרחות עם כיס תפוח.

בנימה קצת יותר משועשעת אך לא יותר אופטימית. כשלא הייתי פה, חלף לו בקונטר בצד שמאל היום ה150 לשחרור. זה קרה מתי שהוא בפורים (ממתי פורים זה חג של חמישה ימים?! הכול מקנאה בחופש של התיכוניסטים). כבר כמה זמן אמרתי לעצמי שלקראת השחרור אני מתכוון לעשות קרחת ולא להסתפר עד השחרור. לגדל בפעם הראשונה בחיים שלי שיער ארוך, זה נראה לי יעבור את האורך המותר בצבא בדיוק לקראת הסוף. אז הנה, לא יכול להיות זמן יותר טוב מתאריך עגול ופורים ביחד. נסעתי לספר שלי והוא לאחר מחאות רבות עשה לי "על הסכין".

יצאתי משם עם קרחת לבנבנה ומנצנצת. כמובן שכולם נבהלו ושאלו למה ומה עבר לי בראש. התחלתי להמציא להם סיבות;

"יש לי חבר חולה סרטן שעובר כימוטרפטיה וכל השיער שלו נשר. אז בתור השתתפות ולחזק אותו אנו עושים את זה בשבילו"

-          ואו, איזה חברים טובים! באמת?

-          "לא! התערבתי עם חברים"

-          פראייר.

-          "לא באמת! סתם היו לי כינים שלא נפטרתי מהם. אז זו הדרך הכי טובה"

-          הא, יותר הגיוני, די מגעיל. באמת היו לך כינים?

-          "מה פתאום! לפני כמה ימים היה 'עוד 150 יום לשחרור', אז החלטתי לעשות קרחת ולא להסתפר עד השחרור"

-          הא, מצחיק. זה באמת?

אני טענתי שזה הסיבה האמיתית, זה נכון, אבל זה לא הכול. הרי איך מסבירים שאתה עושה את זה רק כדי להרגיש חי? כי אתה מרגיש שאתה תקוע בחיים מלנכוליים של לקום, צבא, לחזור הביתה, לבזבז כמה שעות, לישון מעט מידי וחוזר חלילה. בחיים ללא סיבה אמיתית לקום צריך לעשות משהו דרסטי בשביל להתרגש.

בכל מקרה, לאור היכולת החדשה החלטתי להתחפש לנזיר בודהיסטי. אחרי שיש לך קרחת, זה די פשוט ומנימלסטי (כמו שנזיר בודהיסטי אמור להיות). בסה"כ סדין בתור טוגה ופעמון קטן. באתי ככה למסיבת פורים בבסיס.

בהתחלה הגדרתי את עצמי שהתחפשתי ל"דאלי למה" או ל" מוהטמה גנדי" שני מנהיגים גדולים ומפורסמים ששינו בעצמם את העולם. אבל אחרי שרוב האנשים בבסיס עשו פרצוף מבולבל של כלבלב ולא ידעו מי הם החלפתי לנזיר בודהיסטי.

הייתה תחרות תחפושות, מכל מחלקה שלחו נציג אחד בניסיון לזכות במיקרוגל למחלקה. לחצו אלי לעלות. כמתאים לי ישר התנגדתי, הרי מה לי ולהיות על במה. אבל אחרי כמה שניות מחשבה, קלטתי שזה בעצם בדיוק מה שאני צריך. להעיף את העכבות לחיות את הרגע. עליתי להשתתף בתור נציג המודיעין.

מצויד בידע הזה עליתי על הבמה וכשהגיעה תורי הכרזתי על עצמי כ"בודהיסטי". הDJ השחור משהו שאל אותי "מה זה?". "אדם שמאמין בבודהה", השבתי. הוא לא עשה רושם של מתרשם או מבין והמשיך הלאה. הגיע שלב הבחירה, הקהל היה צריך לעשות רעש ולפי כמות הרעש בוחרים את הזוכה. אני הוגדרתי על ידיו כ"הבחור הקירח שהתחפש ל... אני לא יודע בדיוק למה". דווקא קיבלתי הרבה רעש, אני לא יודע עם כי פתאום הפכתי לפופולארי או שפשוט המודיעין רוצים לאכול בורקסים חמים. כמובן שבסוף שני פרחות שהיו צריכות להחליט מי קיבל הכי הרבה רעש פשוט בחרו את מי שהן אוהבות (לא אותי כמובן). עברו אותי, לובה מקורית (או שלא) ושני בחורים שהתחפשו לצלמים. מה זה התחפשו לצלמים, שמו מצלמה על הצוואר והחליטו שהם התחפשו. חשים מירמור בקולי?! שחורים מטומטמים מלוד ורמלה!

אז מה המסקנה, אני חייב חופשה. אני מנסה לארגן טיול בסוף שבוע לאילת, מה הסיכוי שזה יצא לפועל ויהיה יותר מבן אדם אחד שיסע איתי? אני אופטימי בינתיים. טיפש אבל אופטימי!