מחפש מברג פנוי להברגה

איימי מהולנד שולחת דוא"ל, מזכירה כמה היה כיף לטייל ביחד בלאוס, שואלת מה המצב, איך אני מתמודד עם החזרה מהטיול ומה כל הדברים האלו שהיא שומעת בחדשות והאם הם משפיעים עלי אישית?

פול, הבן דוד הקנדי המאוד מרוחק, נמצא בחופשת הסמסטר מהלימודים בשיקגו, מעלה חלון במסנג'ר. הוא שמע שהבחור מפורקיופן-טרי מופיע ביחד עם איזה אומן ישראלי ורצה לדעת איך הוא משיג ממני איזה שיר או שתיים שלהם (בלאקפילד). הא ודרך אגב, מה לאזעזאל קורה בארץ והאם כל המשפוחה בסדר?

איך אני בכלל מעביר להם מה קורה פה?! איך אני מסביר לאנשים נפלאים אלו שחיים פחות או יותר לפי השיר "לחיות בניו זילנד" של אתניקס, את כל הבלגן בארץ.

אז כן, אני בסדר, כולם שאני מכיר בסדר.

הסעתי את סימפוני לבסיס שלה כדי שהיא תיסע לאיזו גזרה חמה. בדרך חזרה נתקעתי בפקקים. יש התרעה חמה על חוליית מחבלים בשרון. רוב הכבישים פשוט נסגרו, לא מחסום, אלא פשוט נסגרו. עכשיו גם חושבים שאולי איזה חייל נחטף מהרצליה, עם קשר להתראה או לו. אז עכשיו שומעים סירנות של משטרה ממהרות לתגבר את הרצליה, מסוקים משטרתיים מזמזמים להם בשמיים בסיבובים לראות שאף מכונית חשודה לא נסעה מהרצליה דרך השדות.

אבל זה בסדר, רעש המסוקים המשטרתיים רק משתלב עם רעש מטוסי הקרב שטסים צפונה עם הפצצות או חוזרים בשלום דרומה. אם מביטים לכיוון הים אפשר גם לראות כל כמה דקות מבנה של מסוקי אפאצ'י עמוסים ומוכנים לטוס להם לקרב.

מנסה להיזכר בתוכניות של היחידה שלי בצבא לגבי המצב הזה ומה הסיכוי שיפעילו אותם ויקראו גם לי למילואים לשבת עכשיו באיזה חפ"ק מאולתר בין בטונדות על גבול הצפון. בינתיים לא, אבל בארץ הזאת מי יודע. הרי רק לפני שנתיים כשתכננו את התוכניות האלו הן נראו לי מגוחכות להחריד, ועכשיו פתאום מדברים על כמה עמוק הכוחות שלנו צריכים להיכנס.

הייתי בחיפה לפני כמה ימים. פגשתי את סימפ', הדגמתי סולידאריות ושאני לא מפחד מפאג'רים, לו רק בגלל השם המטופש שלהם. אבל אזעקת שווא שלהם בכל זאת העירה אותי בשש בבוקר ופאג'ר איימתני אפילו הרעיד את הסביבה והוריד חצי בניין בצהרים. אבל העיר לא ריקה. יש תנועה, לא רגילה, תנועה עצבנית, אבל יש תנועה. החדשות כרגיל מגזימים. או סתם תכונה ישראלית של להתרגל ולזלזל בסכנות, כאילו זה רגיל והגיוני שנופלת ארטילריה על העיר. אבל אתמול (שלישי) עושה רושם שהתחילה נהירה דרומה. לפחות כל האנשים מחיפה והקריות שאני מכיר. ביניהם סימפ', אוגי, הסטודנטית מהטכניון והשותפה שלה, ע' וחברה שלו. כל אחד נמאס לו להיות כבר תחת הלחץ הזה של אזעקות. שאני יכול להבין, מיום אחד של להיות תחת האיום, הרבה יותר קל לנסוע טיפה דרומה למרכז והופ החיים עדיין ממשיכים. ביתיים.

כי כמו שחייפה הייתה בסדר ויום אחד פתאום כבר לא. מי אמר שמחר אין עוד הסלמה ונתניה ותל אביב כבר יבינו יותר טוב מה זה לחיות תחת הסיכון. אמא נלחצה. אז הורדתי את המנעול מהמקלט, סגרתי את החלון פלדה שבו. שטותי, אבל מי יכול להתווכח עם פולניה לחוצה. ולא הצלחתי להתווכח עם הטענה שלה שהחיזבללה לא יצליח להחליט האם לירות על נתניה או הרצליה/רעננה ובסוף יפגע איפשהו באמצע, בנו.

אז בנתיים החיים ממשיכים כרגיל, במעין אורך חיים ביזארי. הכול רגיל חוץ בכל כמה שעות רואים חדשות, בודקים Ynet ומתעמקים בdebka.co.il . עושה רע לנפש כל כך הרבה חדשות וכל הדאגה הזאת. פסטיבל עיר הבירה בוטל, ככה גם האירוע של קוקה קולה. לעומת זאת אופרת ריגלטו בפארק נלחמת במצב והטנורים ירעידו ודיפש-מוד עושים הצהרה ובנתיים אומרים שהם עדיין בקטע של לעשות שמח ולסיים את סיבוב ההופעות העולמי בתל אביב. אני מאוד מקווה ללכת לשני האירועים, אבל יש לי הרגשה שמספיק עוד איזו החרפה אחת קטנה, או טיל זלזל תועה בסביבות תל אביב בשביל לגרום גם לבועה התל אביבית להילחץ ולבטל את ההתקהלות של עשרות אלפי אנשים בפארק הירקון, ובצדק.

ובין לבין כל אלו, יש עדיין מלחמה יום יומית בשטחים. מבצע רחב היקף בעזה. מפכ"ל תחת הזהרה. נשיא תחת חקירה. ואפילו גם כמה רציחות מזעזעות שהיו תופסות את עיקר החדשות, אילו רק לא היו כל כך הרבה דברים קורים באותו זמן ודוחקים את כל השאר לדפים האחוריים בעיתון כאילו הם לא חשובים.

אז איך אני מסביר את זה לאנשים שאיכפת להם ממני, אבל בכלל לא מסוגלים לתפוס את שגרת החיים הזאת של חיים תחת איום.

בנימה אחרת, הפוסט הבא, הבא עלינו לטובה, יהיה, אם ירצה השם, במהרה בימינו - חגיגות ה20,000 אלף כניסות לבלוג הזה והנאומים והסיכומים הנדרשים.