מחפש מברג פנוי להברגה

אז אני יושב לי פה במשרד שלי בצבא ביום שישי בערב, כמה שעות לפני סיום הריתוק הראשון שלי בצבא וכותב לי פוסט בפאלם. הא, הוא בטח נדפק אחרי השטויות שהוא סיפר שעשה בפוסט הקודם. אבל באופן מפתיע דווקא לא.

לא קבלתי ריתוק על זה שהמצאתי גימלים שלא היו קיימים ואפילו לא קיבלתי ריתוק על זה שלא קמתי ולא באתי ביום למחרת לצבא. אלא נפלתי על העובדה הקטנה שאחרי ההפניה בצריפין לא התקשרתי להודיע שאני לא בא חזרה.

האמת הנסתרת, שכולם יודעים (זה טבעה של אמת נסתרת בצבא), היא שפשוט נמאס לנאחס מפקד הזה מזה שאני לא שם עליו. מהיום הראשון אני בתקלים איתו, בצעקות בבירורים ובשיחות. חוץ מזה שהתפקיד שלו זה לגרום לי לעבוד, מה שכבר יוצר בעיה קטנה (אבל רק קטנה). אבל הבעיה הגדולה היא שהוא פשוט מייצג את כל מה שאני שונא באנשים בכלל ובצבא בפרט; הוא שחצן, דו פרצופי, טיפש, מחשיב את עצמו ולא מסוגל להודות בטעות. הקטע הוא שניגוד לכולם שמתכופפים לפניו, חוטפים ממנו ועוד שותקים, אני לא מוכן. יש לי מספיק חוצפה, מספיק פז"מ, מספיק חשיבות (בתקווה שלא רק עצמית) ומעט מידי פחד מעונשים בשביל לא להתכופף מולו ולהגיד לו בדיוק מה אני חושב עליו. "אין לי שום כבוד בשביל דרגות, יש כל כך הרבה אנשים בדרגות גבוהות בצבא שהם לא יודעים מהחיים שלהם, הם לא יודעים את העבודה, הם לא עושים אותה טוב והם יודעים רק לטייח ולקחת קרדיט. במיוחד רבי סרנים (הדרגה שלו) שהסיבה היחידה שהם בצבא היא שהם  לא מספיק גרועים שיעיפו אותם. כל מיני אנשים שבחוץ היו נותנים להם להיות אחראי מחלקת הסלטים הכבושים בסופר אבל בצבא בגלל שהם לא עשו משהו מספיק רע בחמש עשרה השנה האחרונות הם צועקים על חיילים. הכבוד שיש לי לשאר האנשים ביחידה הוא בגלל מה שהם, יש פה רבי סרנים וסא"לים שעברו הרבה, יחידות מובחרות, קרביות ומודיעיניות. יש להם מוסר עבודה גבוהה, הם עובדים שעות על גבי שעות והכי חשוב, הם נאמנים לחיילים שלהם." זה מה שאמרתי לו באחת הפגישות שלנו.

חוץ מזה אני כבר מרגיש את הסוף. אין מה לעשות, כל הראש שלי כבר נמצא בשחרור. אמנם יש עוד ארבעה חודשים אבל אני כל הזמן קורא על מקומות בעולם, שומע סיפורים, מסתכל על מדור דרושים בעיתון ועושה שיחות עם אנשים מה עושים אחרי השחרור. אין דבר יותר מרגיז ממילואימניקים שמגיעים לצבא, שחוץ ממני אף אחד לא מכיר אותם, וכולם באותה שאלה מרגיזה "מה?! אתה עדיין פה?! אה, סמ"ר, טוב אז תכף תצטרף אלינו."

הנאחס (מפקד) כבר ניסה פעם לרתק אותי. אני ניגשתי עם זה למפקד היחידה. שורה תחתונה הסא"ל אמר לי שצריך לברר את המקרה ושחרר אותי בלי כלום ובלי להזכיר את זה. לעומת זאת הוא צעק בטלפון על הנאחס, כמובן שכולנו נצמדנו לדלת בשביל לשמוע. גם כמובן שהמקרה הזה גרם לי להרגיש יותר טוב אבל לא לשיפור ביחסינו.

אז זו פעם שנייה שהוא רוצה לשפוט אותי. אבל בניגוד לפעם הקודמת, שבלי קשר למה היא הייתה, הייתי בטוח בצדקת דרכי במאה אחוז. הפעם לאור השטויות שעשיתי באמת בלי אישור, העדפתי לא לגרום לחקירות עמוקות מידי שיגרמו לגילוים לא בריאים בשבילי. אז לא הלכתי עם זה עד הסוף.

הוא החליט עם השופט עוד לפני המשפט על שבוע ריתוק, (ככה זה צדק צבאי, עונש לפני המשפט). אבל אני כבר לא ילד, הוכחתי שהוא אמר משפט דו משמעי, העונש קוצר ליומיים. המשפט היה בחמישי, כלומר לחזור הביתה לקחת ציוד ולסגור שבת. אבל ביום חמישי במילא היה המון עבודה והייתי צריך להישאר במילא עד עשר בערך. אז הודעתי שאני מתחיל את הריתוק מאותו היום. כלומר, נשארתי כל היום עבודה הרגיל (אנשים שעבדו איתי ולא היו בריתוק, הלכו הביתה באוטובוס האחרון של 11 וחצי בלילה). ישנתי. עבדתי עוד קצת בשישי, ישנתי הרבה ובמקום לצאת בשבת בבוקר, יצאתי עם חברים לתל אביב כבר להצגת חצות של אפקט הפרפר. אחלה סרט דרך אגב ובלי להרוס לאנשים שלא ראו, כשחזרתי הבייתה חיבקתי את הכלב שלי חזק חזק.

כמה שעות אחרי המשפט הוא רצה לדבר איתי. על הזין שלי, קודם אתה נותן לי תלונה מנסה לסדר לי שבוע ריתוק ורק אחרי זה רוצה לדבר. אני מניח שאפילו לא בשביל לברר למה ואיך אלא בשביל לקשקש לי בשכל למה לא הייתי בסדר. אין מצב, אחרי הפעם הקודמת שהוא דרש שאני לא אפריע לו כשהוא מדבר וכשאני דיברתי בסוף הוא לא נתן לי להוציא משפט אחד שלם בלי לצעוק. אני לא צריך את זה. לא נכנסתי. מה הוא יעשה, ירתק אותי? :)

אני עדיין חושב ששלושה ימים חופש שווים עוד לילה ויום בצבא. חוץ מזה בלי מלחמות בצבא יהיה נורא משעמם.

עכשיו שאני קורא את זה, אני שם לב לשני דברים. אחד, טכני, שבקטעים שאני מדבר בכעס וברגש נעלמים כל מעברי השורה והנקודות אבל עכשיו אני אתקן את זה. התחלתי את הפוסט בצבא, המשכתי בשבת בבוקר בזולה בים וסיימתי פה במחשב. לכל קטע יש אופי מסוים לפי המקום שרשמתי בו. הדבר שני הוא איך השתנתי במהלך השירות הצבאי.

פעם הייתי נדפק, אומר תודה ומבקש עוד. לא הייתי חושב על להגיד דברים כאלו לאיש מבוגר ממני ובטח שלא לקצין. היום אתם רואים שהתקלקלתי, אני אגיד מה שאני חושב למי שבא לי: carpe diem . האמת היא "שהתקלקלתי" היא לא המילה הנכונה. אני חושב על זה כשיפור. העולם הוא אכזר, אין מקום לילד ביישן שמפחד להגיד מה הוא חושב.

בתקווה שכאן מסתיימים פוסטים צבאיים, אני אספר על דברים טובים יותר ואסיים בברכת: החיים ללא בושה, החיים ללא פחדנות, החיים ללא עקבות, החיים האמיתיים. אז איך מגיעים אליהם?