מחפש מברג פנוי להברגה

חזרתי, המילואים היו מבאסים תחת.

אפילו אני לא נותן לעצמי להתלונן. מילואים של איזה יומיים וחצי באמצע תל אביב. פעם ראשונה שאני מבין על מה כל המילואמניקים התלוננו כל השנים. על זה ששניה לפני הם היו אזרחים, מלאי טרדות, דאגות ודברים לעשות ופתאם הם צריכים לעזוב את הכל ולהיות 100% בצבא.

היה מה זה מוזר לחזור לקריה, לחזור למשרדים הישנים, לחזור לחולייה שהקמתי, שחוץ מזה שסובבו את השולחן שום דבר לא השתנה. הא בעצם קנו שני מסכים דקים 21 אינץ רחבים. הם שימשו מצויין לראות פרקים של סימפסון וסקרבס בזמן הפנוי.

והיה הרבה זמן פנוי. הרגשתי כאילו אני בגבעת חלפון גרסת שנת אלפיים. הבזבוז זמן, הפוליטיקה, הטפשות, הכל כמו בסרט. האמת כמו בצבא, רק שכחתי איך זה כבר. עובדים כמה שעות על תוכנית למבצע ושולחים את התוכניות למפקדים. אנחנו נותנים את המיטב שלנו לאלוף משנה. ברגע שהוא מאשר, אין מה לעשות. מחכים. עד שהוא לוקח, לומד, מראה למפקד היחידה התת אלוף. עד שהוא לומד ומאשר. ואז הוא לוקח את התוכניות לאלוף פיקוד צפון, שמסתכל ומבטל את הכל. אבל נותן רעיון חדש שהוא רוצה שהיחידה שלי שתתכנן לו תוכניות. 

אז מפסיקים להתבטל, לראות סרטים ולשתות קפה, מבטלים את כל התוכניות שחשבת שאולי תספיק היום וחוזרים לעבוד עוד כמה שעות. עד הביטול הבא. וככה המשכנו עם הסגנון הזה במשך כל המילואים. מסתבר שזה פחות או יותר מה שעשו כבר בשלושה שבועות האחרונים ולכן הומצא המשפט הפופולרי: "רק עוד תכנון אחד ואני בטוח שהם נכנעים".

זה הגיע לרמות מטורפות. שבעשר בבוקר מדברים על קדימה מהר מהר, צריך לעבוד, לאסוף את כולם לחיתוך מצב. עד מתי המילואים שלך? יום חמישי, תתכונן לזה שנאריך לך אותם. וכבר ב12 בצהרים באותו היום מדברים על זה שהרעיון נפל, הוא לא רלוונטי ושרוב הסיכוי שבשעות הקרובות יפזרו אותנו הבייתה. שחררו אותנו הבייתה, עם זמן הקפצה של כמה שעות בודדות. מעניין מה יקרה.

אז כל הפול גז בנוטרל, שעושה רושם שכל הצבא עובד ככה, כי גם בשטח אף אחד לא יודע מי ומה (אולי בדיוק עכשיו מורידים את הרסן וצהל יוכל להתחיל לפעול בכוח גדול יותר). הידע כמה אנחנו כן מנצחים וכמה אנחנו לא. העדכון התמידי במספר הנפגעים. המחשב שכל כמה זמן נכנס למטח ציפצופים ואתה יודע שכרגע יש מטח בצפון, תיכף תדע את כל הפרטים עליו. לא עשה לי טוב, בכלל לא טוב.

שמחתי לסיים עם זה. עצוב לי שאני לא מרגיש שבאמת תרמתי יותר מידי קונקרטית. כואב לי על המלחמה הזאת שפתאום הגיע in my face. אני רוצה חזרה לבועה.