מחפש מברג פנוי להברגה

במסגרת סידור שולחן העבודה, מצאתי כמה פוסטים שבסוף לא פרסמתי בזמנו. בין הזמן שכתבתי אותו לזמן שהחלטנו שאנחנו שוב לא מדברים, נתתי לסימפוני לקרוא אותו, לבקשתה. היא לא אמרה הרבה.

הוא כבר ממש לא רלוונטי. אבל זה מסוג הפוסטים שאתה רוצה שתוכל לקרוא עוד כמה שנים.

הכול עלה מחדש בשבוע השני של יולי. עד אז דווקא התמודדתי עם לא להיות ביחד בכלל לא רע. התרגלתי לזה שאסור לנו לדבר. לא חשבתי עליה, לא ריצית להתקשר אליה, לא פנטזתי עליה, טוב, לפחות לא רציתי יותר מידי. עד הטלפון ממנה. סימפוני התקשרה, כולה עצובה שיש לה איזשהו אירוע (שאני לא יכול לספר עליו מטעמי פרטיות שלה) ושאף אחד לא עומד להגיע.

לא רציתי לבוא; זה רחוק, זה בשמש, זה משעמם וזה איתה. מי יודע מה לפגוש אותה יעשה לי. אבל הפחד להיות לבד הוא פחד שאני מכיר טוב מאוד ואחרי שסימפ' הצילה אותי פעמים רבות ממנו, אני לא יכולתי לזנוח אותה לאותו פחד שמשתק אותי. ולו רק בגלל כל מה שעברנו.

אז תפסתי חבר, שיבדר אותי בשעמום ואולי בעצם נוכחותו ימנע ממשהו לקרות ונסעתי. הכל היה צפוי, הנסיעה, הטקס, המקום. הכול, אולי חוץ מהחיבוק. חיבוק קטן, ידידותי, נחמד, בין אנשים שמכירים כבר המון זמן ויודעים הכול אחד על השני. אם הוא כזה, ידידותי, אז איך זה שהחיבוק אחד עם בגדים, קצר ותמים איתה מרגיש יותר טוב וממלא מלילה שלם עם אחרת.

שם, בו במקום, החלטתי להפסיק להלחם. אחרי הטקס כשהיא הזמינה אותי להיפגש ברגילה שלה כבר לא אמרתי שזו נוגד את הכללים שהצבנו לעצמנו. אחרי יום או יומיים כשדיברנו בטלפון וכשהיא הבהירה בדרכה הבוטה והבלתי מתפשרת שאני מגיע בשביל שהיא "תעשה אותי" כבר לא אמרתי שזה רעיון ממש ממש טיפשי ושזה יסבך אותנו.

הייתי שלם עם זה. מפוחד, אבל שלם. זה מה שאני רוצה. הספקתי כבר לפסול בשבועות האחרונים סיבות משניות כמו שאני חרמן, שאני משועמם, בודד או שאני צריך קצת חברה נפשית. את כל אלו קיבלתי ועדיין רציתי, רציתי אותה.

אז בהחלטה ספונטאנית השארתי הודעה למנפאוור שאני מבריז מחר בבוקר מהעבודה של שמירת בגריות ושיסתדרו בעצמם והופה אני בדרך לרכבת. אמא הקפיצה אותי לרכבת, לא אמרתי לה כלום, חוץ מזה שאני חוזר למחרת, אבל היא ניחשה ישר למי אני נוסע. אינטואיציה נשית, או אמאית, או שסתם כל אחד יכול להרגיש כמה שאני עצבני, שותק והרהרן כשאני לחוץ מסימפ'. דברים שאפילו הג'ינגי בניו זילנד יכול לזהות בי.

הגעתי בשביל לפגוש אותה. הסקס היה תירוץ. היא אספה אותי מהרכבת ולקחה אותי לקניות בסופר מרקט, כמה מתאים לנו. שיחקנו משחקי כוחות במחזוריות של שלוש הקנטות, מחמאה אחת ואז חצי ליטוף או כאפה.

בנסיעה חזרה מהסופר במסגרת העלאת זיכרונות קלטנו, שבצחוק ביזארי של הטבע, או בסימן משמים, או בסתם צירוף מקרים מוזר, היום הזה, 9/7 , שבו נפגשנו, הוא בדיוק היום שנתיים שלנו ביחד, אם היינו ביחד. שנתיים מאז שהיא הגיעה אלי וראיתי אותה בפעם הראשונה. מה שגם אומר שמחר, כשנתעורר ביחד, יהיה שנתיים לפעם הראשונה שהתנשקנו וישנו ביחד. שכחתי לגמרי מהתאריך.

היא כבר לא מאמינה בדברים כאלו, היא היום הרבה יותר קשה, השפעתי אליה יותר מידי או הצבא או שברון הלב. אני לעומת זאת הושפעתי ממנה, אני לא מסוגל להניח בצד את המקריות הלא סבירה הזאת.

הרי מלכיצדק, מלך שלם, אמר לנער בספר האלכימאי שהחיים מלאים אותות. חייבם ללכת אחריהם, הם יכוונו אותך נכון. אם תתעלם מהם תאבד את היכולת לקרוא אותם ואתה תישאר בלי כיוון בחיים. מה כבר יכול להיות אות יותר גדול מאשר לא להיות ביחד יותר משבע חודשים ולחזור לחיפה בשביל לנשק אותה ולשכב איתה בדיוק ביום שנתיים שלנו?!

לשם שינוי, הייתי מאושר. הייתי יותר מאושר ב20 שעות האלו מאשר בחודש האחרון. פתאום הרגשתי שלווה ורוגע. אבל רק שהתרכזתי ברגע הנתון, כשדחקתי הצידה את המחשבה שמחר אני אעזוב וכשלא ניסנו לשרוף אחד לשני את הנפש עם סיפורים על מה כל אחד עושה ועם מי הוא שוכב בימים אלו.

אז הייתה התכרבלות מול המונדיאל, סקס בלילה, שינה טרופה (עם משהו תקוע בגב ורק בבוקר גליתי שאני ישן על הוויברטור שלה), סקס בוקר, סקס צהרים ובעיקר המון המון אהבה.

כן, בדיוק כמו שחששתי, כמה שעות של אושר איתה העלו ישר את הכול חזרה. הלב צועק, תפוס אותה, חזר אחריה ותך כמה דקות היא שלך, רק שלך. הלב אפילו אומר שאני כן אצליח לעמוד ביחסים מרחוק דרך הצבא. אולי אפילו עוד שנתיים שלמות עד שתשתחרר. אבל כרגיל, כמו האנשי רקע באלכימאי, במקום להקשיב ללב, לדבר איתו ולרצות אותו כי הוא מעוניין רק בטובתך, אני רק רב איתו.

בצעד ילדותי משהו, "כי היא עושה, אז גם אני יכול/צריך" החלטתי להיפגש אחריה עם הסטודנטית שלי. אחרת לא יצא לנו להיפגש שבועיים שלמים ולא ממש רציתי להיות לבד בזמן שסימפ' פוגשת את הבחור זין הקטן שלה.

אז התקשרתי לסטודנטית, קשקשתי משהו בקשר לטיול יום עם חבר בצפון ואם היא רוצה שאני אקפוץ בדרך. לא תכננתי לספר לה על סימפ', אנחנו עדיין לא שם, אפילו לא קרוב למקום שבו אפשר לדבר על אקסים. לא תכננתי גם להגיד לסימפ' שאני פוגש את הסטודנטית. לא ראיתי סיבה להגיד לה. סתם סבל הדדי נוסף. עד שסימפ' הציעה בעצמה שהיא תוריד אותי אצל הסטודנטית. ביזארי. לא רציתי לשקר לסימפ'. להסתיר דברים זה דבר אחד, אבל לשקר זה כבר no no. אז התפתלתי ובסוף סיפרתי לה שכבר קודם, שהלכתי לשירותים, קבעתי עם הסטודנטית.

סימפ' הורידה אותי מול הבית של הסטודנטית. לא הסכמתי לעוד פרידה מרגשת. אז רק אמרתי שאתקשר בחמישי, אחרי שהיא תחזור מהבחור שלה, נישקתי, יצאתי מהאוטו ולא הסתכלתי לאחור. הלכתי ישר לדלת דירה של הסטודנטית לפני שאני מתחיל לחשוב. היא קרנה לראות אותי, נשקה לי לשלום. אז ישבנו ודיברנו על שטויות במשך שעה ומשהו, לא עשינו כלום. היא הייתה צריכה לחזור ללימודים למבחן למחרת, הסיעה אותי לרכבת, נישקתי לשלום ויצאתי לרכבת.

וככה נגמר הפסודו שנתיים שלנו ביחד.

אז בקרוב אני גם אכתוב את ההמשך, על סקס שהוא כבר לא makeup-sex, על האושר, על הכאב, על למה אנחנו שוב לא מדברים ועל SMS ביזאריים