מחפש מברג פנוי להברגה

פתאום קלטתי, מחר יש צבא!

מחר צריך לקום עם השעון בשש ומשהו ולא ביקיצה טבעית בעשר ומשהו.

צריך ללבוש ירוק ולשים דרגות, למצוא את הפס והאישורים ולסדר את הכפתורים.

לנסוע ולפגוש כל מיני אנשים שדי שמחתי לא לראות שבועיים.

בעצם כבר איזו חודש לא עבדתי כרגיל, הכנות לתרגיל, תרגיל, זנות כי כל השאר נשארו בתרגיל וחופשה.

אוי פאק, צבא! ועבודה שהצטברה במשך חודש!

אני פשוט לא עיכלתי את זה. הבנתי שהחופשה מסתיימת, הבנתי שנגמר החג השני. אפילו חגגתי בפיצה המסורתית (מה לעשות אני אשכנזי, לנו אין מופלטות, יש פיצות) אבל לא עיכלתי שמחר יש צבא.

חופש זה הרגשה כל כך מטעה!

בעצם בחופשה הזאת עברתי עוד חודש. רק עוד שלושה חודשים, כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.

עוד מאה ומשהו יום...

הא, אני יכול לשרוד את זה. זה הייתה שאיפת האוויר האחרונה, עכשיו עוצרים את הנשימה מחזיקים חזק חזק את החמצן החדש וצוללים לשלושה חודשים אחרונים עד לחופש.