מחפש מברג פנוי להברגה

שביל ישראל – סיכום ראשוני, בעיקר השטויות שקרו בדרך

ביום האפס רבנו עם בחור עם שיער כחול על המקום שלא היה באוטובוס לקריית שמונה וסיימנו אותו על כמה כוסות של בירה בפטרייה, הפאב של קיבוץ דן.

ביום הראשון גילינו שאם נראים מספיק מלוכלכים ומסריחים אפשר אפילו לקבל כניסה חינם לבריכה של כפר יובל בהפסקת הצהרים. במיוחד עם שולחים בחורה יפה בבגד ים לבקש. ישנו בעין רועים, מעל קריית שמונה, אחרי ש-תן לבקן רדף אחרי סקזי מהסופר פארם של קריית שמונה לתוך רכס רמים. אנחנו עדיין טוענים שסקזי חווה עוד טריפ רע. הרי לא היינו בקריית שמונה.

ביום השני חווינו את המלחמה. יערות שרופים, כבישים מגורדים מטנקים, עיזים שנבהלו ולא נותנות חלב. המלחמה גם השאירה מתנות. שירותים כימים באמצע שום מקום, למרות שאני דווקא מעדיף לחרבן עם נוף של אגם החולה ורוח קלילה מלטפת של ישבני. השמועות שהגיעו אלינו סיפרו אגדות על מקלחות שדה שעדיין פועלות בשטח. עד כמה שהסרחנו, לא מצאנו מקלחות שעבדו. חיזקי מצא פצמ"ר ששרדה, סקזי החליט שזה מאפרה מגניבה ולקח אותה. רק כדי לסחוב אותה, כל הכמה וכמה הרבה קילואים שלה, על הגב שלו במשך כמעט שבוע.

ישנו ברמת נפתלי, היה מאוד נחמד. עד שהגיע זקן בעשר בלילה ואמר שיש לנו 4 דקות עד שהוא מפעיל את הממטרות. לבחירתינו אם אנחנו רוצים ללכת מהדשא של בית העם או להישאר. הוא אמר לנו ללכת לדשא של בית הכנסת. הדשא הזה עם שלט בגודל של מטר וחצי שכתוב בו "הלינה על הדשא אסורה בהחלט!". אז ישנו על מעין משולש אי תנועה ירוק וגדול בכניסה לישוב.

ביום השלישי התברברנו ב"קיצורי דרך", חצינו איזה שלוש גדרות תיל, מצאנו פרה שחוטה ואת העצמות שלה מפוזרות לאורך איזה מאה מטר. סקזי חשב על לקחת לפרה את הקרניים, בסוף הוא החליט שקטיושה ושאריות של פרה זה יותר מידי כבד. לא ידענו עוד כמה המון עצמות של חיות מתות נראה במהלך הטיול. אז שיחקנו קצת בעצמות שלה. במעין נקמה מוזרה, באותו אחר הצהרים כמעט הותקפתי ע"י פרה. אבל בישוב שישנו בו, דלתון נדמה לי, אחד השכנים ראו אותנו והחליט להזמין אותנו למקלחת. מקלחת ראשונה! אז בסוף הכל לטובה.

ביום הרביעי התחלנו כבר לטפס על המירון. סגרו בחוזקה את שארי בית ספר שדה מירון והלכנו לישון בקור, בגשם ובין חזירי בר. פגשנו חברים שרוטים של חיזקי, הם עשו טקס לוויה ממלכתי עם דרשות בלווי חליל לשפורפרת החלב המרוכז שלהם שנפחה את נשמתה אחרי שהופעל עליה יותר מידי לחץ בתיק והתפוצצה.

לפחות גילנו שבאמת לא היינו צריכים אוהל. סוגרים את שק השינה עד הסוף, שמים את המכסה של הסק"ש על הראש מסתובבים וחוזרים לישון כמו גדולים לצלילי הטיפ טף על הראש.

ביום החמישי, ערב ראש השנה, קמנו יחסית מאוחר בבוקר (7:30), הגענו לכביש בדיוק בשביל לתפוס את האוטובוס הכמעט יחיד ביום מהר מירון למעלות תרשיחא. התמקמנו במרתף של וילה בכפר ורדים של מכרים של החירשת לארוחת שחיתות של ראש השנה.

ביום השישי, סיימנו את העליה על הר מירון, וירדנו מהצד השני לעיירה מירון תוך שירת "רבי נחמן, רבי נחמן, אין כמוך בעולם" ו"נ נח נחמ נחמן מאומן". שמנו פתק בבקשה לזכות בלוטו שמילאנו שלשום. ניחשנו בסוף בשלושה מספרים, עדיין אין לי מושג מה זה אומר כי לא פגשתי דוכן לוטו פתוח.

בדרך מצאתי אבן יפה שלא הייתי אמור לקחת. היא הייתה נורא כבדה, אבל בכל זאת סחבתי אותה עוד כמה ימים. במעלה הארבל ועד הירדנית. עכשיו היא נמצאת בראשון לציון, אני מקווה שיום אחד היא תגיע אלי לחדר.

התמקמנו ללילה בחניון נחל עמוד. האחראי לאתר קמפינג היה בחור על אופניים ורסטות שלא ממש ברור איך הוא רוכב על האופניים בלי שום חיבור למציאות. אז קנינו ממנו קצת חומר חום. פעם ראשונה שעישנתי חומר לא ירוק. אחרי שכולנו כבר היינו די מסטולים אמא של החירשת הגיע עם משלוח של פויקה. הייתה ארוחת ערב איכותית, או שסתם כולנו היינו מסטולים מידי בשביל לשים לב.

ביום השביעי חזרנו לנחל עמוד עליון המקסים, ונחל עמוד תחתון הזוועתי. הגענו עם חושך למעיין שרצינו לישון בו למסיבת טרנסים בערבית ושיר הנושא מטיטנטיק. אז ישנו ליד מרכז קהילתי פיס של מגדל במקום. איכשהו בלילה, התגלגלתי מחוץ לשק שינה הפתוח, מעבר לכילה, עזבתי את המזרון שדה והתגלגלתי ישר לתוך שיח קוצני. התעוררתי באמצע הלילה כולי דקור ולא מבין מה אני עושה בתוך שיח קוצני.

את היום השמיני התחלנו בשעה מגוחכת, עוד לפני אור ראשון, בקור כלבים. כדי לטפס על הארבל המאיים עוד לפני השעות החמות. מהכפר הבדואי חמאם למרגלות הארבל הצטרפה אלינו עיזה, קראנו לה שבילה. היא הלכה איתנו ופעתה. בדרך כלל נשארה שניה או שלישית בשורה. הלכנו איתנו איזה מאה ומשהו מטר במעלה ההר, כמה וכמה זיגזגים, עד שהחליטה שבעצם אין לה שום דבר לחפש למעלה והשאירה אותנו לטיפוס הקשה עד גיחוך במעלה המצוק. כשהגענו למעלה חנינו מתחת לעץ הבודד בפסגה, הנוף היה מטמטם, אנחנו היינו רטובים מזיעה ו"אמא" (ככה אנחנו קוראים לה, היא פשוט כמו אמא. רק אמא מעוצבנת ורעשנית עם סגריה ביד) הגיעה ראשונה והכינה לנו עוגיות ותפוחים חתוכים בפסגה.

החלטנו להראות להר מה אנחנו חושבים עליו וכל אחד בתורו לקח נייר טואלט ומצית וחירבן על ההר.

בהמשך היום עברנו דרך טבריה עילית ופיספסנו את המכולת היחידה. אז עצרנו לישון צהרים על פיסת דשא רק בשביל לקבל קריאות מגונות מנהגי מוניות. אחרי הצהרים עשינו את כל הדרך לדרום הכנרת. הרטבנו את הרגליים בעין פוריה, את הגרון עם תמרים מקומיים, לא שרנו שירי רחל ליד קברה כי מישהו גנב את הספרון ורחצנו בכנרת. התמקנו ללילה באתר ירדנית, ליד נוצרים מוטבלים.

היום התשיעי היה יום מנוחה. לשבת ולא לעשות כלום, חוץ מכביסה ואוכל. בעיקר לא לשים את הנעליים אפילו לא פעם אחת. שחינו התרחצנו ונחנו. קיבלנו דגים מהדייגים המקומיים ועשינו אותם על האש. הם לא היו משהו, אבל שאר האוכל היה מטורף כרגיל.

יום עשר סימן את ההתחלה של הגליל התחתון, טפסנו כל הבוקר ממינוס 200 של הכנרת להר יבניאל 368 מטר. 570 מטר שהיו הרבה יותר קלים ממה שציפינו. צפינו לגהנום כי קראנו בספר של צביקי (צבי גילת) קללות על המעלה הזה. לאחר מכן הבנו שזה היה אחד הטיפוסים הראשונים שהוא עשה ברגל ולא בגיפ או מטוס, כי פשוט אי אפשר. עצלן הבחור הזה. שם פגשנו את ההורים של יובל שהביאו לנו פירות וסנביצים עם ביצה (!). הם ציפו להליכה רצינית, אבל הם הגיעו בצהרים אחרי שעלינו כל הבוקר. אז אנחנו רק רצינו לרבוץ במעיין ולאכול את האוכל. בערב ישנו בכפר תבור, במרתף של בית של מרוקאים שהיו מספיק נחמדים בשביל להזמין אותנו.

סקזי, אחרי ששלח את הפצמ"ר שלו לבית בראש השנה, מצא בואדי לא מסומן קסדה צה"לית עם שפצור הסוואה. מאז הוא סוחב אותה. וזה מה זה כבד!

לעומת זאת אחרי שאני צחקתי עליו, הוא צחק על זה שאני סחבתי אבן כמה ימים ושם לי בזמן שאני ישנתי שנ"צ 2 אבנים כבדות בתחתית התיק. ככה שיצא שהלכתי איזה 7 קילומטר עם איזה 25 קילו של תיק בלי שאני ארגיש. בתמורה תקעתי לו בוץ מזוהם משלולית באוזן. מה שגרם לו למחרת לאינפקציה בעגילים, אז כנראה שאנחנו תיקו.

ביום 11 כבר היה חמסין, התחלנו מוקדם את העליה לתבור. חשבנו שאחרי המירון וארבל התבור הנמוך יחסית יהיה חתיכת עוגה בשבילינו. אבל העלייה לתבור שניראת כאילו המסלול התלול הזה לעולם לא יסתיים והירידה השוברת ברכיים לא נראתה לנו שווה את המנזר היפה ונוף המרשים מלמעלה. קיללנו קצת את דני גספר שסימן את השביל על ההר ולא מסביב. היה כל כך חם בצהרים שעצרנו בנקודת צל הראשונה. שהייתה למרבה הצער תחנה אוטובוס ערבית. אוטובוסים תיירים בצד אחד, מוניות ערביות שעולות לתבור מצד שני. מוכר הארטיקים עשה עלינו קופה גדולה למרות שלא שילמנו אירו אחד על כל קרטיב והתיירים הארגנטיים צילמו את אמא, החירשת, יובל וסקזי ישנים על הספסלים עם כל הציוד זרוק מסביבם. חיזקי ואני ישבנו, פיצנו גרעינים, שועשענו מהתיירים המצלמים את החברה ישנים והמשכנו בדיון על איך שתיל מריחואנה הגיע לאדניות הפטוניה. אחר הצהרים השביל רצה לעשות עיקוף ואנחנו לא. אז חתכנו דרך דבוריה והתחלנו לטפס בשביל מזה תלול. אז תפסנו טרמפ על עגלה של טרקטור כשאנחנו יושבים על עצים להסקה ומנסים לא לעוף הצידה. ככה הגענו לפסגת הר דבורה, רק כדי להיות מותקפים ע"י עדר דבורים עצבניות (אירוני משהו) וללכת לישון.

ביום ה12 היה כבר עוד יותר חם, לא שחשבנו שזה אפשרי. ירדנו מהר דבורה הלכנו בבוסתנים יפיפים, עלינו לנצרת עילית וירדנו למשהד. רצינו איזה חומוס ערבי חמים וטוב לארוחת בוקר, אבל צום הרמדן הרס לנו את התוכניות. אז קנינו חומוס צבר וחלות (זה כל מה שהיה להם) ואכלנו אותם במזבלה המאולתרת של משהד בין שאריות כבשים שחוטות. בצהרים התברבנו בשבילים ישנים ולא מסומנים ונכנסו בטעות לעתיקות ציפורי. הלכנו שם כמה צעקות, דרישות לשלם, קללות מצידינו והסתלקות מהירה ומאוד קוצנית דרך השטח עד לקבר של איזה עוד אדמו"ר זיטא שקבור בציפורי. היה מה זה קריר בתוך הקבר שלו. אז עצרנו לצהרים ליד.

את הערב כבר עשינו באלון הגליל אצל חברים של סקאזי. עשינו פיתות ופיצות בתבון וישנו כרגיל במרתף של הוילה.

ביום ה13 בגלל שכבר טפסנו לאלון הגליל, או יותר נכון טפסנו טרמפ במאחורה של טנדר ערבי במעלה העליה, החלטנו לקצר את הדרך. במקום לרדת, לטפס, לרדת ולטפס הלכנו פשוט לאורך נחל ציפורי. נהנו מהירוק ומניחוח הביוב שבו. הקיצור חסך לנו כל כך הרבה שהגענו מוקדם מידי לנקודת הצהרים שלנו, אז המשכנו. רק כדי לגלות שהלכנו 4 קילומטר בדרך לא נכונה. אז תפסנו טרמפ חזרה לשביל, הלכנו זריז והגענו בשעה הנורא מאוחרת של 2 לנקודת המפגש עם אמא של אמא (משעשע, לא?). בגלל שכבר היה שעתיים אחרי שאנחנו רגילים לאכול ולישון רצינו כבר מאוד לעשות את שניהם. וברגע שפגשנו את אמא שלה עם כמויות האוכל שהיו לה התנפלנו. אני חושב שהיא חטפה שוק איזה כמויות של אוכל והמהירות שהכל נעלם. כולנו אכלנו יותר מידי אוכל, ויותר מידי שוקו ובראוניס. ככה שבסוף היה לכולנו כאב בטן ורצינו רק לישון. אז האמא התייבשה עד שהתעוררנו. וכשהיא הייתה כבר כולה ממורמרת המשכנו את הכמה קילומטרים האחרונים לכפר חסידים. שם בוצעה החלפת מכוניות וטפסתי טרמפ עם אחד מהם למרכז.

הגעתי לאחותי שהביאה אותי לבית של ההורים. הפתעתי אותם בהגעתי אחרי שאמרתי להם שאני לא חוזר בלפחות עוד שבוע. אמא התרגשה, אבא חייך, הכלב כשכש בזנב ואני הלכתי להתקלח סוף סוף.

יום כיפור עבר וחלף לו במהירות, מה שמהווה את יום 14 ואת רוב יום 15 ותיכף עוד פחות משעתיים אבא יסיע אותי חזרה ליגור כדי מחר בבוקר היום ה16 להתחיל את הטיפוס לכרמל. שעתיים ליציאה ועדיין לא אספתי את כל הדברים מהכביסה וניקוי. לאור זה, זה גם הזמן להתנצל בפני האנשים שלא הספקתי להגיב לתגובה שלהם ולא קראתי את הבלוג שלהם. זו גם הסיבה שלא תהיה פה כרגע תמונה של "שבילה" העיזה, הפצמ"ר, שירותים כימיים באמצע שדה או שום דבר אחר. פשוט אין זמן. חופשה מקוצרת כמו שחופשה מקוצרת אמורה להיות.

עוד שבוע בערך חזרה בבית, הפעם אני מגיע ברגל!