מחפש מברג פנוי להברגה

אחרי כמעט 700 קילומטר וכמעט נשארתי לבד ביום חופש השבועי במדרשת שדה בוקר. החלטתי שאני לא חוזר הבייתה, אין לי מה לחפש בבית ויכול להיות חוויות חדשות ומפתיעות במדרשה שבמדבר (אולי אפילו שטפון). עד שהחברה תפסו טרמפ משדה בוקר ועד הבית. הבית של כולם. בחור שנוסע מאילת לטבריה ויש לו מקום לכולם ולתיקים.

טרמפ כזה זה כמו אות מהשמים. אז הגעתי הבייתה תוך שלוש שעות. מאתמול בצהרים ולעוד כמה שעות בודדות.

מדכא פה. לא יודע למה.

מצד אחד נורא נעים ונחמד בבית. אוכל של אמא, קורנפלקס בבוקר, מיטה רחבה וחמה עם פוך. אבל עצוב פה. הכל עגמומי, אפור ורטוב. בדרום היה טיפה קריר ואפילו ירד אלינו טפטוף בלילה ליד המכתש הגדול אבל לא היה חורף. אני לא אוהב חורף.

אין לי סיבה להיות פה בבית. אין לי הרבה מה לחפש. משהו אחד שיגרום לי באמת לרצות לשבת פה ולא לנדוד לי.

עצוב לכתוב את זה.

עברנו במכונית דרך של שלושה שבועות ברגל בשלושה שעות. השלטי ישובים שהיינו בהם חלפו לנו מול השמשה במהירות. איך אתה עובר כל כך מהר באותם מקומות אבל לא רואה בעצם כלום דרך החלון במהירות של 100 קמ"ש.

בשלושה שבועות מאז שעברתי פה בבית הכל נהיה חורפי. השדות ליד הבית מלאי עשבים ירוקים ורעננים, שלוליות משקפות את השמיים ובישוב הוסיפו שלטי רחוב חדשים עם ציורים של שם הרחוב. שביל הברוש עם ציור של ברוש, שביל הרימון עם רימון כמובן. מעניין אותי מה מציירים על השלט של שביל הבנים, או על השלט של שביל המעלות. צריך לבדוק את זה בדרך לרכבת.

עשיתי בבית דברים מרתקים, כמו לאוורר שק שינה, לנקות נעלים, לעשות כביסה לחולצה שאני לובש כבר שבועיים רצוף, ללכת לבנק. קיבלתי את הפיקדון הצבאי שלי, נרשמתי איתו לפסיכומטרי. כן כן, יואל גבע, הנה אני מגיע. התקשרתי ונרשמתי לקורס מתוך בור עם קצת פחות רוחות בפסגת תל עוזה שבצפון הנגב. עכשיו תמיד שאני אסע דרומה אני אסתכל על האופק מערבה, אראה את התל ואדע שבאמצע השביל, בבור מתחת לעץ נרשמתי לפסיכו. משעשע. אז התוכנית היא שאני אגיע לטאבה, אנוח כמה ימים באילת או סיני ומשם אחזור הבייתה בדיוק בשביל להתחיל את קורס הפסיכומטרי. אני מרגיש נורא גדול ואחראי שנרשמתי לקורס. ואז אני נזכר שאני בעצם לא רוצה ללמוד שום דבר מבין האפשריות הרבות מידי, או יותר נכון לא רוצה לעבוד כל החיים בהן. אז אני עדיין ילד מבולבל.

נשארו בערך עוד 18 ימים לסיום שביל ישראל. 16 ימי הליכה וימי הפסקה בפארק ספיר ובתמנע. המדבר מדהים, אתה מרגיש כל כך קטן, חסר חשיבות. לטפס איזה הר באמצע שום מקום ולראות רק מרחבים פתוחים. להלחם בהר כרבולת וכמעט להכנע. ללכת קילומטרים על גבי קילומטרים במישורים וגבעות קטנות ככה שתבין את מקומך במדבר. לקפוץ לתוך גב מים של מעיין מצחין ומאושר עד הגג כי זה המים היחידים שראית כבר כמה ימים. כל זה עם תיק של 25 קילו על הגב. כי אין מכולת 4 ימים ואין נקודת מים ליומיים (כמעט 10 ליטר מים).

אני חושב שהייתי מפסיק עכשיו, בגלל זה לא רציתי לחזור הבייתה שאני לא אתפתה. מזל שיש לי את החבורה שאני מטייל איתה. ככה אני יוצא איתם, ולא נשאר להתפנק ולסבול בבית, הם הסיבה לצאת. וכמובן שהבטחתי לעצמי שאני עושה את שביל ישראל ולא נשבר, ולא נכנע, עושה את כולו, אפילו אם את הסוף אני אעשה לבד. הבטחות צריך לקיים, במיוחד אם הם לעצמך.

להראות לעצמך שאתה מסוגל, שאתה יכול, שאתה לא נשבר ושאתה עומד בהבטחות לסיים את מה שהתחלת.

* עדכון: אחרי שכבר קניתי את האוכל והתחלתי לארוז עשינו תחלופת טלפונים מיסיבית. נשארים עוד 24 שעות בבית. הסיבה הרשמית מחכים לקבוצה אחרת של אנשים נורא נחמדים שנמצאים יום אחרינו. ננוח עוד יום ואז נוכל לטייל ביחד איתם. הסיבה הלא רשמית, לאנשים נוח בבית וקשה לארוז חזרה את התיק ולצאת לטייל בשביל ישראל. אז ננוח עוד יום לפני שיוצאים לחולות של המדבר. אפילו השמש חזרה לזרוח פה... *

מעניין מה יהיה הטיול הבא אחרי טאבה והפסיכו?

והנה היא שוב קוראת לו, מנגינת הנדודים...