מחפש מברג פנוי להברגה

הפוסט הזה הוא אחד מהדברים שקולטים בשלוש וחצי בלילה, כשאתה שוכב במיטה, רואה תוכניות בגרמנית ומשתעל למוות. אני מנסה לסדר את המחשבות ולהסביר, בעיקר לעצמי, אבל זה עדיין יכול לצאת כמו בלבולי שכל בלתי מובנים.

כאשר אדם נתקל בבעיה, הוא חושב בראש ומנסה למצוא פתרון. אבל הבעיה היא שלבעיה סבוכה, משהו שנתפס בעניינו כבלתי הגיוני, אין פתרון שנוכל להחשיב כהגיוני בעיניים רגילות.

מבלבל, אני יודע. ניקח לדוגמא את אלברט איינשטיין. לפני זמנו היו שלל תופעות ביקום שנראו כמוזרות. למשל למה אור שחולף ליד כוכב משתנה? האור נראה כאילו הוא זז מהמקום. איך זה יכול לקרות? לא מצאו לזה שום פתרון הגיוני בכלים שהיו למדענים בזמנו. עד שהגיע איינשטיין, התלמיד החלמן, הלא ממושמע, שלמד לדבר מאוחר ושחשבו שהוא דיסלקט או אף מפגר. כלומר איינשטין, לא עבר את החינוך הרגיל, אלא יצר את הדרך לעצמו ולא למד את התיאוריות הרגילות. בגלל זה לא הוא לא התייחס לקבועים שמדענים קודמים קבעו. הוא פקפק בהכל ובדק אותו. הוא חשב על תיאוריה, תיאוריית היחסות, שעיקרה ששום דבר לא קבוע אלא קשור אחד בשני. כלומר המהירות, הכבידה והזמן קשורים זה בזה. כוח המשיכה של הכוכב משך אליו את האור ושינה את מסלולו. אולי היום זה נראה הגיוני (לא ממש למי שלא ממש מתעמק בפיזיקה), אבל זה היה קונספט פורץ דרך בשנת 1905. התיאוריות שלו התחילו להתקבל רק בליקוי חמה של 1919 שהוכיח את טענותיו. עד השנים האחרונות חלקים בתיאוריות שלו היו בויכוחים. דברים כמו מסע בזמן ופרדוקס התאומים, עד היום לא מובנים לחלוטין.

איינשטין לחלוטין לא היה סטנדרטי, מיננסטימי או בן אדם רגיל. ילדות מיוחדת, אופי רגזן ובלתי מתפשר ופציפיזם (למרות שתכננן את פצצת האטום). רק בגלל שהיה כזה הוא יכל להגיע לכאלו תיאוריות מהפכניות ו"מופרכות" בעיני הזמן ההוא.

את המחשבה האנושית צריך לדמיין בתור כביש. אם תיסע במסלול הנוח והישר אתה תגיע בדיוק לאותה נקודה שהגיעו מי שסלל את הכביש הזה. כלומר לא תגיע לשום קונספט חדש, שום תגלית.

רק אם תפקפק בנתיבים, בקבועים ובחוקים שקבעו מי שעבר לפניך, ותרד לשוליים, תגיע למשהו חדש. אין ספק שאינשטיין היה בשוליים המחשבתיים, הרי הוא לא היה רגיל בשום צורה. לא היה ילד רגיל, לא למד רגיל, לא חיי רגיל ולכן גם היו לו תיאוריות לא רגילות ובמקרה שלו גאוניות.

מה קורה מהבחינה הזאת בפילוסופיה. אתה שוכב על הגב ומנסה להבין את משמעות החיים. אבל אם תמשיך באחד מהנתיבים שמולך אתה לא תגיע לתשובה מקורית, תשובה חדשה שתספק אותך. נתיב אחד יטען שמה שאתה צריך זה להאמין באל ולשרת אותו. נתיב אחר יגיד להקים משפחה וקריירה. נתיב שלישי יטען שהתשובה היא לחיות בכיף לעשות מה שבא לך ולא לדפוק חשבון. אבל מה אם אתה לא מסכים עם אף אחד מהנתיבים. הרי אתה צריך לפקפק בכל מה שאתה מחשיב כקבוע. אלוהים קיים או לא? למה החוקים של החברה? אהבה מהי? מה אדם מחפש בסוף? מהם היצרים שמניעים אותנו?

איזה פלא, זה בדיוק השאלות שניטשה (פרידריך ניטשה) שאל. ניטשה היה פילוסוף למרבה הדמיון חיי בגרמניה ומת קצת לפני אותה תקופה שאיינשטיין פרסם את התיאוריה שלו. נטשה על רגל אחת, פקפק בהכל.

הוא סירב לנסוע בנתיב המרכזי. הוא טען שאין אלוהים, החברה יצרה אותו כדי לדכאות את היצרים של האנשים. כך נחלשים החזקים בגלל חמלה לחלשים. אנשים צריכים לחיות בלי החוקים והתקנות של החברה ואלוהים. חופשיים לעשות את מה שהם רוצים. כאן נכנסים בעיות כמו; מה בעצם מונע ממני ללכת ברחוב ולרצוח אנשים, הרי אין אלוהים שיעניש אותי ואין עולם הבא. לכן החוקים של החברה הם ריקים מתוכן.

אלו תיאוריות מעוררות מחלוקת בזמנו ובזמנינו ואין ספק שניטשה סטה מהנתיב. ניטשה סטה, הגיע לשוליים ובגיל 45 נפל לתעלת הניקוז שמעבר לשוליים. זה מה שקורה שסוטים יותר מידי מהנתיב. הוא הלך ברחוב בטורינו ומשהו התקצר בראש. מהיום הזה ועד מותו הוא לא חזר לשפיותו. זה לא מפתיע בהתחשב שהתיאוריה שלו (בערך) מבטלת את הכל. אז מה נשאר בעצם ולמה לחיות. אחרי יותר מידי שנים ששואלים את זה משהו נדפק בראש.

כמו רבים וטובים לפניו ואחריו הוא יצר שאלות והגיע למצב שאין לו תשובות. הוא כבר היה רחוק מידי מנתיב השפיות בשלב הזה והשתגע. לא שאני פסיכיאטר, אבל ממה שאני יודע זה די נכון להרבה מהאנשים בבתי משוגעים שלא הגיעו בגלל טראומות.

אז יש לנו את מרכז הכביש שהוא השפיות, המיינסטריים. שם לא תגיע לשום דבר מיוחד חוץ מלהמציא מתכון לעוגיות למיקרו. יש את השוליים שהם האנשים המוזרים שהולכים בנינו, עם המנהגים המוזרים והמחשבות המיוחדות, הם יכולים להגיע לקונספטים מיוחדים אבל תמיד נמצאים בסיכון שליפול לתעלה שמעבר לשוליים, תעלת האי-שפיות. מה שאירוני, זה שרק משם, מחוץ לחברה ולסטנדרטים המחשבתיים שלנו, אפשר להבין ולקלוט הרבה יותר. רק אז שכבר מאוחר מידי.

דוגמאות לא חסרות, תחשבו על מי שמוגדר בהיסטוריה כגאון, כולם אקסצנטרים על גבול המשוגעים. זה בולט במיוחד באומנות. בשביל ליצור יצירות חדשניות ונועזות אתה לא יכול ללכת עם הזרם. וינסנט ון גוך, לא הקפיד על החוקים האימפרסיוניסטים הנוקשים של תקופתו. הוא פשוט לא צייר כמו שציירו אימפרסיוניזם של זמנו. הוא יצר ציורים משונים ולא הצליח למכור אותם בחייו. עד שיום אחד ניסה לרצוח את גוגן (הצייר ושותפו לדירה), חתך את האוזן של עצמו, התאשפז בבית משוגעים והתאבד. רק לאחר מותו גילו את גאוניותו.

ואז אני, שוכב על הגב וחושב. אני לא מגיע לשום פריצות דרך פילוסופיות וגם לא לקונספט חדש. אבל התוצאה שאחרי כל סבב התפלצפות פילוסופי שלי עם עצמי אני יוצא בדיכאון. האם זה שאני אמשיך לחשוב, לחקור ולדחוף את עצמי לשאול שאלות שאין לי תשובה אליהם יביא אותי בסופו של דבר על התעלה? או שדווקא אני אשרוד לזיגזוג מוצלח על השוליים?

הרי אני מכיר בחורה מהתיכון שהפילה על עצמה יותר מידי מבעיות העולם עד שניסתה להתאבד ואושפזה. נזכרתי בה כשראיתי את התוכנית "הפיצוחיה" שבה בחור מספר בדיוק על אותו הדבר. איך הוא שאל את עצמו יותר מידי שאלות, עד שניגש בעצמו לבית משוגעים רק כדי להרגיע את המחשבות שלא יכל איתן עוד.

בברכת, שנגלה את משמעות החיים ויותר חשוב, בריאות נפשית טובה.

 נ.ב. מחר צבא, די עם הזנות הזאתי של לשבת בבית ולהיות חולה.