מחפש מברג פנוי להברגה

הדעות הפוליטיות שלי הם הדבר הכי לא מוגדר ומגובש. יש לי דעה חזקה בכל נושא. אבל הדעה בנושא אחד מתנגשת עם הדעה בנושא אחר.

אני מוקף בשמאלניים, ככה כל המשפחה שלי והרוב של החברים. אני לא שותף לדעות שלהם. אבל אני גם ממש לא ימני. בטח לא ליכוד. אני לא מאמין באמת המחולטת שאף אחד מהם מנסה למכור. אני הצבעתי שינוי בבחירות. אבל מעולם לא היה לי כל כך קשה עם הדעות שלי, כמו בתורנות שבת שלי לפני כמה שבועות.

קשת בענן פועל במלוא עוצמתו ברפיח וסביבותיה בעזה ואני עושה תורנות שבת אחרונה בצבא. מתגלגל נוהל מבצע, מבצע שאמור לקרות בתחילת השבוע. עוד אחד מעשרות מבצעים שצהל עשה ברפיח בשבוע ההוא. בתור תורן השבת התחלתי לעשות טלפונים בשביל לעשות סידורים. אני מתקשר להוא בשביל להשיג את זה ומתקשר להודיע להוא. קדימה ואחורה. בירוקרטיה, מודיעין וישור קו בין כל הגורמים.

בין טלפון לטלפון כשאני מחכה שיחזרו אלי, אני מדפדף בעיתון שקניתי לתורנות שבת. ושם בין הכותרות של עיתון הארץ אני נפגש עם שדה הקרב. בין שלל הכתבות שמראות את שני הצדדים במאבק, בלטה במיוחד עמירה הס בכתבתה "הדחפור התקרב, הילדים חולצו – יומן רפיח". הס היא מטורפת על כל הראש באופן כללי, הרי תיבת הדואר שלה נמצאת כיום ברמאללה, אבל הכתבה הזאת נגעה בי איפשהו.

אני קורא איך צהל עם D9 , דרס גן ילדים פלשתיני עם פינת החיות שבו ואז מופסק ע"י טלפון שאומר לי מה הנתיבי חדירה, אלו שרוב הסיכוי יעברו בהם עם הדחפורים. בדרך כלל אין לי בעיה, אתה נמצא מרחק עשרות קילומטרים מהאקשן, הכול נמצא בדוחות יבשים, מאחורי מסך המחשב ובתצלומי אוויר מגובה של עשרות אלפי רגל. הכל נראה מאוד תמים ויפה מכזה גובה. אין בעיה לא לחשוב מה אתה באמת עושה. איך שאתה בורג קטן במערכת ענקית. אבל המערכת הזאת שאתה לא רואה את הקצה בכל זאת עומדת להרוג אנשים. ועכשיו כשאתה נתקל בזה ישר וברור בשחור על גבי לבן של עיתון, אתה לא יכול להתעלם.

גם בפעמים שהתחלתי לחשוב כאלו מחשבות בעבר, הצדקתי את זה בשלל סיבות. הרי הבחור הזה הוא פצצה מתקתק, זה אחראי על הפיגוע ההוא שהיה.

הרי בחומת מגן, אני באופן אישי עזרתי למפקד צוות מילואים שיצא למבצע וכשחזר לחץ את ידי וסיפר איך הורידו ארבעה מחבלים. לא הרגשתי רע עם זה. בלילה של שיא הקרבות אין אנשים תמימים שמסתובבים עם קלצ'ניקוב במחצבה נטושה. אבל בדרך כלל זה לא כל כך שחור ולבן. כשאתה יודע שהרבה סבל יגרם גם לסתם אזרחים עולות מחשבות נוראיות כמו מה עם זו הייתה המשפחה שלי בצד השני. בדרך כלל מפסיקים לחשוב ועובדים, אבל באותו הזמן העבודה הסתיימה והשבת נכנסה. אין מה לעשות בשבת חוץ מלשבת ולחשוב. אני כבר עשיתי את העבודה שלי.

המבצע הספציפי הזה בוטל לבסוף במוצאי שבת, אין אישור דרג מדיני. אני יכול להרגיע את המצפון להפעם. אבל מה עם כל הפעמים הקודמות?

הפוסט נכתב חלקית כמה ימים אחרי השבת ונגנז. למה? אני לא בטוח. לא הרגשתי טוב לרשום את זה. אז מה החזיר אותי? קיבלתי בדואל שלי מחבר שהשתחרר מהיחידה את התמונה הזאת:

החתומים על הסטיקר המשעשע משהו הם גדוד בני המושבים של הנח"ל, מחזור מרץ 02. האבות שלהם (מי שהתגייס במרץ 2001) השתחררו הרגע והחליטו לשנות את המצב. כמה חברה צילמו את החיים בחברון, הסריטו עדויות לוחמים, ארזו את הכל באריזת תערוכה, שמו במכללת תל אביב וקראו לזה "שוברים שתיקה".

חבר שלי, לוחם, מכיר את רוב מקימי התערוכה. הוא הזמין אותי לבוא לפתיחת תערוכת צילומים שמאלנית. אני באתי בשביל הצילומים, הוא בא בשביל השמאל. אבל אף אחד מאיתנו לא ידע למה אנחנו נכנסים. המון התעניינות ציבורית: עיתונות, צלמים, חדשות, התוכנית עובדה של אילנה דיין, דובר צה"ל והפרקליטות הצבאית. ואנחנו שני חיילים פשוטים על אזרחי, רוצים שאף מצלמה לא תקלוט אותנו ואולי יחשבו שאנחנו קשורים. הרי צה"ל החליט שהוא רוצה למצוא את הסדירניקים שהתראינו בטשטוש.

המארגנים אומרים שלא צריך לברוח, לא להשתמט אבל להיות יותר הומאניים. דברתי כמה דקות עם המארגן, חוויה מרתקת. בדיוק כמו שאני הרגשתי. אני עשיתי הרבה דברים בצבא, ברובם לא ראיתי בעיני את התוצאות. ככה זה יותר קל, ככה אני יכול להיות שלם לחלוטין עם מה שעשיתי.

תוספת; נזכרתי באירוניה, לא כל כך משעשת. השיר "חורף 73", מדבר על ילדים שהרו אותם בסוף מלחמת יום כיפור ואחרי 18 שנה הם לוחמים בלבנון ומבטיחים אותם הבטחות שווא על שלום כמו הוריהם. ואני, מה אני. אני יליד 83, אביב 1983, הרו אותי כשמלחמת לבנון בשיא תאוצתה, אחרי שאבא שלי הסתובב בתור מילואימניק בנבטיה ובביירות. גם אני, אחרי 18 שנה לוחם מלחמה חדשה וגם אני מקווה לשלום. נסו לשיר את זה, זה יוצא מצוין גם עם שנת 83.

"אנחנו הילדים של חורף, שנת שמונים ושלוש..." את ההמשך אתם כבר יודעים. L

אחרי התוספת הפסימית והנוראית הזאת אני רוצה להוסיף עוד תוספת ולסיים בשיר אחר:

"ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא, ואחרי שנתיים הם חוזרים ללא תשובה
אנשים חיים במתח, מחפשים סיבה לנשום
ובין שנאה לרצח מדברים על השלום

ויהיה טוב, יהיה טוב כן
לפעמים אני נשבע...
אז הלילה או הלילה איתך אני נשאר"

יהיה טוב – דיוויד ברוזה