מחפש מברג פנוי להברגה

צברתי הרבה יותר מידי קילומטרים במהלך השבוע.

באחד הימים הגעתי בצהרי יום לתחנת אוטובוס מרכזית. שטוף זיעה, כמובן, כאילו אני בארץ מזרח תיכונית (הא, אופס). הלכתי לשירותים לשטוף פנים. נכנסתי לשירותי הגברים וביחד איתי נכנסה גם מנקה. הסתכלתי אליה מופתע והיא אמרה, כמו שרק מנקה רוסית זקנה יכולה: "אל תדאג, מותק. אתה יכול להשתמש". לא שחשבתי אחרת, אבל למה לעזאזל את פה איתי? ומה פתאום מותק?!

שטפתי פנים והסתדרתי. אני מסתובב ובא לצאת והיא עומדת שם, מסתכלת עלי ואומרת באכזבה: "מה? זה הכל?" . יאק... צמרמורת עברה בגבי בזמן שהלכתי לאוטובוס.

בתור פז"מניק שתיכף משתחרר, הייתי חייב לדחוף את זה, אני מקבל בזמן האחרון כל מיני דברים בדואר. עלון זכויות החייל המשתחרר, הזמנה לכנס משתחררים וכאלו. על הרבה מהם מתנוססת הסיסמא: "עם בונה צבא בונה עם". תגידו זה לא קצת פשיסטי. בקצת אני מתכוון הרבה, הרבה מאוד אפילו. זה נשמעת כמו סיסמא שמוסליני חשב אליה בשביל לשלוח את חייליו האיטלקים ללחום לצד גרמניה כשכל מה שהם רוצים זה לשבת בבית קפה ולצבוט ת'תחת של המלצרית. הרי זה מה שאיטלקים עושים, לא?

האמת היא שכבר נמאס לי משכולם מסביבי וגם אני מדברים על כמה שאני תיכף משתחרר. במיוחד בגלל שזה עדיין לא קורה. זה כל הזמן מתקרב אבל לא מגיע. כשעשיתי את התורנות לילה האחרונה שלי, הייתה לי שיחה עם קצין שלישות חכם (מפתיע משהו). בזכותו שיניתי את כיוון המחשבה שלי. עכשיו אני מבין שזו תקופה יפה. סיימתי עם התורניות, עם הסינג'ורים ועם העבודה המעצבת. במקום לספור את הימים עד השחרור, ולקוות שיגיע כבר, אני צריך להנות מכל יום. כרגע אני עם החברים, עם הצחוקים. כשהקושי היחידי זה לקום בבוקר והתהייה הכמעט יחידה היא האם לאכול בצהרים בחדר האוכל או באבן-גבירול/עזראלי. עוד מאט יגיעו החיים האמיתיים; הכיף האמיתי אבל גם הדאגות האמיתיות.

מעבר להרים וגבעות, בארץ רחוקה רחוקה, על גבעה קטנה, במקום פסטורלי ליד ראש פינה, יש בסיס קטן ומסריח, שמו הוא פילון. איזה חור, מסריח ומאובק. אני שונא אותך. כמה תרגילים הייתי צריך לישון באוהלים מאולתרים אצלך. כמה לילות הסתובבתי בשבילך המחורצים, מחזיק נייר טואלט ומחפש שירותים שלא נראים כמו אחרי מלחמה כימית. תוהה האם לישון בהאמר ואז אני לא אשן בגלל צעקות מהחמ"ל או למצוא איזה אוהל שבתוכו 40 מעלות. הטיולים המשותפים של איפה נחביא את המזרונים כדי שלא ידפקו לנו אותם עד סוף המשמרת ולא יהיה לנו על מה לישון. כל מידי זיכרונות רעים, אבל הרבה הרבה יותר זיכרונות, מכל הסוגים, טובים ורעים.

למען האמת הפעם רק נסעתי שלוש שעות לשם, עבדתי שעה ומשהו ונסענו חזרה למרכז. אבל שעה במקום הזה, לראות כל הצעירים שטופי זעה ומשועממים למוות, היא שהחזירה את כל הזיכרונות. מהר ברחתי משם, בתקווה שזו הפעם האחרונה שאני שם.

רציתי שכל הפעמים שאני אתקל בשם פילון זה כשאני נוסע לטיול בצפון ורואה שלט גדול לצד הכביש בדרך ל"קפה שוקולד" בראש פינה. אך המילואימניקים החביבים הזכירו לי שיש עוד הרבה שנים להיפגש איתו. אז עד המילואים, שלום לך פילון, תמיד אוהב לשנוא אותך.