היום בבוקר הייתי בבריכה, ובמסלול שחיה לימני (או לשמאלי כששוחים בכיוון ההפוך...) שחתה שולמית אלוני. כן, החברת כנסת לשעבר השפריצה עלי בפראות. ולא, זה לא היה מחזה יפה לראות אותה בבגד ים.
זה העיקר של מה שיש לי לספר. החיים זורמים. במחזוריות כזאת זורמת. קמים, מבזבזים כמה שעות, ארוחת צהרים, נוסעים לעבודה, חוזרים מהעבודה, הולכים לישון. מגיעים לסופ"ש פוגשים כמה אנשים, נוסעים לאיזה טיול קטן. וחזרה לעבודה. אני מופתע מעצמי שאני בקונספט הזה של שגרה כבר חודשים וחצי ועדיין לא נכנס לדכאון של 'רוצה להחליף עבודה ואם אפשר גם חיים' הקבוע שלי. סחטיקה. אשריך (בגוף ראשון).
עשיתי כמה החלטות שאני גאה בהן. ניתקתי את הטלווזיה בחדר מהחשמל. החלטתי שזה בזבוז זמן. אני מוצא את עצמי הרבה יותר מידי פעמים יושב ובוהה. או עוד יותר גרוע מעביר ערוצים בלופ אין סופי ולא מאמין שאין שום דבר בכל כך הרבה ערוצים. אז החלטתי שבמקום לבהוות, להרדם מול הטלוויזה, להדליק טלווזיה דבר ראשון כשאני מתעורר בבוקר, במקום כל אלו, לראות רק תוכניות שאני רוצה. לא את כל החרא שאני רואה כי זה בדיוק משודר. רק את הסרטים והסדרות שאני רוצה! האינטרנט מוריד בקצב, הטלווזיה בסלון מקליטה כל שבוע תוכניות נבחרות וכל שאר הזבל לא מגיע אלי. ועוד בלי פרסומות!
ובאותו קונספט, מהרגע שבעבודה שלי אני יושב מול המחשב, יוצא שאני חושב שלשבת מול המחשב בלי לקבל על זה כסף זה טיפשי. אז המחשב בבית משמש רק לאמיול ומוזיקה.
מסתבר שכשנמנעים מהמחשב, ומצמצמים את הטלווזיה לשעה-שעתיים ביום, נשאר המון זמן ביום. המון! מלנתפים.
מספיק זמן בשביל לא להבין למה המדריך של המצנחי רחיפה לא חוזר לטלפונים שלי.
ולהרשם לחוג יוגה.
ולקרוא ספרים של מבוא לפסיכולוגיה.
ולנסוע עד לירושלים בשביל ללכת עם חבר למעיין נסתר.
ולגדל חמניות.
זה טרנד חדש שסוחף את כל המשפחה. כבר בכל דירה יש אדנית עם שתיל או שניים של חמניות. רק אצלי יש ערוגה שלמה, עם מערכת השקייה, של עשרות שתילים קטנים וחמודים. כשנתתי לאחותי עוד דיווח איך החמניות שלי צומחות יפה ועוקפות את שלה ואיך עוד מעט אפילו את של הגיס, אחותי תקעה בי מבט של 'אתה חייב למצוא חברה חדשה'. האמפ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
