אני עדיין יכול להריח את הריח שלה עלי. עוד מאתמול בלילה. הבגדים כבר התחלפו, השעות חלפו אבל הריח שלה עדיין פה. מפעם לפעם שאיפת אוויר תמימה מחזירה אותי חזרה ללילה על פסגת הכרמל. חזרה לאוטו המתמלא אדים, לצרצור הצרצרים הנבלע בהמיית הגנרטור ולתחושת המגע שלה.
אז אני נזכר, מרים את החולצה, מסתכל על הבטן, זה עדיין שם, עיגול עגול, אדום ומושלם של סימני שיניים ומחייך לעצמי. כמה כיף היה פשוט לשבת איתה במשך שעות. יושבים על נרגילת תפוחים ומאושר עד הגג.
...יש לי את הטעם שלך אחרי שהפסקתי לחלום
ויש לי את הריח שלך אחרי שהפסקתי לנשום...
עברי לידר
סוף הדרך למי שרוצה להישאר באמונה שאני רומנטיקן בלתי נדלה ולא לוגיקן מרובע.
חזרה לקרקע, איך היה, לא מי יודע מה, כדרכם של דברים ראשונים ביחד. החיים הם אף פעם לא כמו בסרט אמריקקי. פשלה פה, פשלה שם, מוצאים את הכיוון הנכון, אבל לא מסתיים נכון. דווקא חשבתי שהשקעתי, כולל דברים שאהה, אני לא כל כך אוהב לעשות. Better luck next time מה שנקרא, מחר נקנה עוד אבוקדו. אבוקדו?? אבוקדו! את זה עדיין לא ניסיתי אף פעם...
אני תוהה אם אני מריח כמוה, האם גם המכונית מריחה כמונו? המכונית שההורים שלי נוסעים בה כרגע. נו טופ, הם ילדים גדולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
