אני רואה את עצמי זקן. ממש זקן. שיער שיבה פרוע עם מפרצים, זקן לבן ארוך שילוב בין איינשטיין לאיש הזקן מ"היו היה". אני באולם המפואר בשטוקהולם, לבוש בטוקסידו המגוחך של חלוקת פרס נובל. יום חגיגי, היום הכי חגיגי בכל הקריירה שלי.
תרועת חצוצרות, אני עולה לפודיום, עומדים לתת לי את פרס הנובל שלי, כשפתאום נכנס מישהו בריצה מצד הבמה ונותן למארגנים פתק. האחראי מגיע פתאום, חוטף את הפרס מהידיים שלי, מתעלם ממני ופונה לקהל: 'אני מצטער, אבל פרופ' הבורג לא יכול לקבל את פרס הנובל הזה. למרות תהליך הבידוק והסלקציה הקפדני שלנו שלוקח שנים, נפלה טעות. מר הבורג קיבל 61 בבחינה במתמטיקה 1 בשנתו הראשונה באוניברסיטה. עקב כך הוא לא יודע חשבון אינפסטמאלי וגם לא משהו באינטגרלים, אין לו תואר ראשון ולכן אין לו בכלל דוקטורט, המינוי שלו לפרופסור לא תקין ואין לו סמכות לקחת קרדיט על הגילוי המדעי שלא באמת שלו.'
ואז אני מתעורר בבהלה...
תקופת המבחנים הזאת עוד תגרום לי לקבל פרס נובל לחלומות.