מחפש מברג פנוי להברגה

צמיד למזכרת, זה כל מה שנשאר.

חוץ מהרבה זיכרונות כמובן.

בעצם זה לא נכון, יש לי גם:

את הספרון שקיבלנו בסוכת חב"ד אחרי ארוחת ערב ושיחה לתוך הלילה.

את העלון של הקבוצה שרוצה להקים ישוב חקלאות סביבתית בנגב בחסות הרב "השולט" גפני שדרך אגב היה מאוד חצוף ושפך עלי בקבוק מים.

וכמובן את מספר הטלפון של הבחור מקריית אתא שרוצה לעשות שלישיה. איכס.

הזיכרון הכי חזק, הליכת מלאכים. לא הייתי חושב אי פעם שהייתי עושה את זה, אני עם הפחד מאינטימיות וממגע עם אנשים (במיוחד זרים לחלוטין), אך בפסטיבל שאנטי, התנהג כשאנטי. הליכת מלאכים זה 2 טורים של אנשים שיוצרים מעבר. באמצע עובר בן אדם שעוצם עיניים, שאר האנשים מוליכים אותו, מחבקים אותו, נוגעים בו ומברכים אותו לחג שמח. בקיצור מרעיפים עליו אהבה. אז אחרי שעתיים בצד המרעיף, אבל מה זה משנה הזמן בפסטיבל שאנטי, הגיע תורינו לקבל אהבה. חוויה מדהימה ולו רק כי אני חושב שחיבקתי יותר אנשים באותם שעתיים וחצי מאשר בכל החיים שלי.

זיכרון חזק שני, יום אחרי הפסטיבל, באמצע הטיול בנחל יהודיה, עוצרים לנוח באחת הברכות ועוברים אותנו שלושה ערסים. מברכים אותם, הם מברכים אותנו, סמול-טוק קצר ואז אחד מהם לפני שהוא נפרד מאיתנו כשדעותינו עוד חיובית עליו מודיע לנו שאנחנו פריירים שקנינו כרטיס כניסה לבראשית ושהוא לא. אז שאלנו איך הוא השיג צמיד בלי לשלם והוא הגיב: "הייתי בחניון הקמפינג של בראשית וראיתי בחורה שיכורה מעולפת, אז חתכתי ולקחתי לה את הצמיד". אנחנו היינו בהלם, שדדת אישה מעולפת ועוד אתה מתגאה בזה. נפלא, זה הזכיר שיש גם אנשים כאלו בעולם.

אתם יודעים, בשבועיים האחרונים, אני מסתכל על כמות הפוסטים שלי וחושב על מה עשיתי ואם אני עוצם את העיניים ממש חזק ומנסה לשכנע את עצמי, אני יכול להישבע שפתאום, אולי, עושה רושם שאולי - יש לי חיים.