מחפש מברג פנוי להברגה

קודם כול, הבהרה: הכותרת היא לא סתם למשוך קוראים. הייתי בחוף נודיסטים. אבל החיסרון הוא, משם אין לי תמונות.

דבר שני, פוסט זה מושפע עד מאוד מסיפור המסגרת של הספר שאני קורא; זן ואומנות אחזקת האופנוע.

עכשיו לסיפור. יש לי אהבה מחודשת לאופניים שלי (אין לי אופנוע, כמו בספר). בחודשים האחרונים, גליתי את הכיף שבהם. אני משתדל לרכב הרבה. קצת בדרך לרכבת ולצבא והרבה לטיולי אופניים. אחרי שבוע די שמעמם ושוחק החלטתי שאני חייב לעשות משהו. טיול אופניים זה פתרון מצוין.

בין האנשים שאני יוצא לטיול אופנים איתם, יצא, שזה חולה וזה לא יצא מהצבא וזה לא יכול. החלטתי שזה לא יעצור אותי, אני יוצא לבד. גם חום של 35 מעלות ולחות של 80% אחוז לא יעצרו אותי. באחת מההחלטות היותר מוזרות כיוונתי שעון לארבע וחצי בבוקר. חשבתי שבארבע וחצי השמש זורחת. אני אצא מוקדם ואחזור לפני החום הגדול של הצהריים.

הנחתי שאני אלך לישון ב11 בלילה ולכן אספיק לישון מספיק. נחשו מתי הלכתי לישון, אחת וחצי. אחרי שלוש שעות שינה התעוררתי, ראיתי שאין אור בחוץ וחזרתי לישון. רק בחמש וחצי השמש יוצאת (תודו, מי ער בשעות כאלה בשביל לדעת?), ואז קמתי.

התארגנתי, הלכתי עם הכלב, השארתי פתק להורים, טיפלתי באופניים ויצאתי בשש וכמה דקות. איזה שקט, איזה אוויר קריר וצלול. הו, השעות היפות ביום, רק חבל שלאף אחד אין כוח לקום כל כך מוקדם. החלטתי לנסוע צפונה לאורך הצוקים מעל הים ובתוך הקיבוצים וחזרה נראה מה יקרה. היופי כשאתה לבד זה שלא צריך לקבוע נתיב, כשמגיעים לצומת מסתכלים לשני הכיוונים ואומרים; ימינה נראה לי יותר, לא יודע למה, אבל אני נוסע ימינה. בלי שום תכנון. כמו שכתוב בזן ואמנות אחזקת האופנוע: "תוכניותינו אינן מוגדרות, וזאת בכוונה תכילה, שכן מעוניינים אנו יותר לטייל מאשר להגיע לאיזשהו מקום." ... "אנו רוצים להעביר טוב את הזמן, אך שמים את הדגש על ב"טוב" ולא ב"זמן", בשנותך כך את הדגש, משתנה כל הגישה."

ערפל של בוקר על שדות של פרחים (מברג, יולי 2003)

נכנסתי לישוב הקטנטן של ארשף-קדם, נסעתי קצת בישוב ואני לא מצליח למצוא דרך צפונה. נמאס לי מהמקום הזה, אז החלטתי אני חוצה דרך מטע של אחד הבתים (משפחת ליינגהם, מסתבר). אני רוכב לי להנאתי, עד שפתאום אני מעיר את כלב הזאב שלהם, שגם הוא ישן לו להנאתו מתחת לאחד העצים. מסתבר שמר זאב ליינגהם לא אוהב שמעירים אותו לפני שבע בבוקר. בנביחות עזות, בשיניים חשופות ומבט של אתה עומד להיות ארוחת הבוקר שלי הוא רץ אחרי. אני קולט שהוא יותר מהיר ממני. בהחלטה של אומץ, תעוזה והבזק של גאונות, אני עוצר את האופניים, מתרומם על קצות האצבעות, מרים את הידיים לאוויר (בשביל להראות גבוה יותר), מסתכל לכלב ישר בלבן של העיניים וצועק (קול חייתי). מה אני אגיד לכם, הכלב ישר מסתובב עם זנב בין הרגליים ורץ אחורה. או רץ איזה עשרים מטרים לחבורה של כלבים שכבר נאספה מכל הנביחות האלו ואני רכבתי משם לפני שכל החבורה הזאת מתחברת אלי.

משם רכבתי, לארסוף, ישוב העשירים והאליטיסטים. ואם אני אומר את זה, זה אומר הרבה. הם איזה 20-30 בתים בסה"כ ויש להם טנדר של אבטחה שכל היום עושה פטרול ברחוב וחצי הזה. הם לא רצו להכניס אותי בכלל כי אני לא תושב המקום. אני לא אתן לזה לעצור אותי, עקפתי את השער ונכנסתי לשכונה מסביב.

משם המשכתי לשפיים, ולשמורת חוף השרון. בדרך ראיתי את חוף רשפון. הייחודיות בחוף רשפון (לא מוכרז דרך אגב) הוא סירת המעפילים שטבעה בו בתחילת המאה ואז נשארה שם. בתור ילד אני זוכר שנסענו לשם עם גיפ והמשפחה של חבר שלי. אבא שלי מספר לי שכשהוא היה ילד היה עוד סיפון מעץ והיה אפשר לעמוד עליה. הוא אהב לקפוץ מהסיפון לתוך המים.

חוף רשפון (מברג, יולי 2003)

שמורה נחמדה הקימו פה, ממש ליד הבית. פשוט אנשים לא מכירים אותה כי הם עוצרים בחניות של שפים/געש ולא ממשכים עוד 500 מטר לשמורה. כתוב בעלון שיש בכניסה (אין שומר או משהו, זה בחינם) שיש פה צבאים. חוץ למראות את החרא שלהם בכל פינה לא ראיתי אותם. אבל זה היה אחד מהמסלולים היותר נחמדים שעשיתי, לפחות באופניים (זה אמור להיות ברגל). עצרתי באחת ממרפסות התצפית שלאורך הים וצפיתי. פתאום אני רואה שבצד שמאל בין השיחים אוהל (אסור, זה שמורה, אבל מה לי איכפת) ובצל שלו בן אדם, נטול, חולצה, מכנסים או תחתונים שוכב בסיכול רגלים ומסתכל עלי. אני מהנהן לו לשלום וממשיך לנסוע. זה היה נודיסט מספר אחד.

יצאתי משמורה, (באמת כדי לכם, אחרי מסע הקניות בחניות הענק בשפיים/געש) והמשכתי לגעש. למרות שקיבוץ זה נחמד מאוד, כבר התחיל להיות חם, אני מזיע כמו חמור, וזה רק תשע וחצי בערך. החלטתי לרדת לים ולנסוע בו חזרה. זה לא כמו בתל אביב, יש פה צוק של 50 מטר ואני לא צריך כל כך הרבה גימלים. אני ממשיך צפונה עוד קצת עד שאני רואה ירידה נורמאלית. אני נוסע בירידה. הגעתי לחוף. אני מסתכל ימינה, אני רואה אימא וילדה קטנה. אני מסתכל שמאלה, אני רואה אותם. שוכבים להן, זוגות זוגות, עגולים או בצורת טיפה, גדולים או קטנים, כן, ציצים.

הגעתי לחוף הנודיסטים המפורסם (אני לא עומד לגלות איפה הוא בדיוק). אחרי שאני משתחרר המחשבה שעיקרה היא; "היי ציצים!" . אני חושב, טופ נו, כל אחד והסטייה שלו, אם זה מה שהם אוהבים. אבל בעצם, זה יכול להיות נחמד, אפילו כתבתי את זה כאחת המשימות שלי (בצד שמאל). זה כל כך לא אני, אבל מצד שני, "אל תיתן לאדם שאתה להפריע לאדם שאתה יכול להיות". בקיצור, ברומא התנהג כרומאי. אני במילא התכוונתי להתרחץ עכשיו ולשטוף את הזיעה, אז למה להרטיב את בגד הים.

בקיצקץ (או שלא), ירדתי מהאופניים, הורדתי את התיק, הורדתי את כובע הפטרייה שלי, הורדתי את משקפי השמש שלי, הורדתי את כפפות הרכיבה שלי, הורדתי את הגופייה שלי, הורדתי את סנדלי השורש שלי, ולאחר כמה שניות של מחשבה גם בגד הים שכב בתוך התיק. הלכתי בנון-שלנטיות לתוך המים. שם, אחרי שנרגעתי מלהיות גאה בעצמי שאני נמצא בחוף נודיסטים שמתי לב למשהו. למרות ההתלהבות שלי מציצים (I'm a tit man), יש רק איזה שלושה-ארבעה בחורות בחוף ועשר-עשרים גברים. למה היחס לא יכול להיות שונה, חבל.

להשתזף בעירום בחוף הים היפיפה והחצי נטוש הזה זה חוויה משחררת. אני מרגיש הרבה יותר בטוח עם הגוף אחרי אפיזודה כזאת. כל הבחורות בישראבלוג שמתלוננות על חוסר ביטחון בכל הנושא לגוף צריכות לבוא. זה כמו שבן אדם שמפחד מגבהים הולך על המרפסת של עזראלי, אחרי זה הכול נראה בחפיף וקטן. ועוד יתרון, עכשיו התחת שלי הוא לא כל כך לבנבן, רק קצת. זה די מצחיק למרוח קרם שיזוף על מיני-מברג (כן, מה שאתם חושבים). אולי אני אבקש מבחורה למרוח אותו כמו שמבקשים שימרחו את הגב (סליחה ממושונית וכל מי שזה פוגע בו. זה באמת היה קטע קשה. אבל זה הבלוג שלי ואני אכתוב מה שבא לי). בצד החיובי, אני לא הייתי מספיק גועלי בשביל לצלם בחוף נודיסטים. אני מניח שיש כמה מבינכם שמקללים אותי.

המשכתי דרומה על חוף הים. זה היה כיף. מפעם לפעם עצרתי, דיברתי עם דייג, מישהו שרצה אש או מישהו שסתם שכב על החוף ונסעתי להנאתי. למרות שזה כבר לא היה חוף נודיסטים מפעם לפעם היו עוד נודיסט או שניים אבל רובם המוחלט גברים. מי שחשב שאין עוד בארץ חופים יפים ושאתה יכול להיות בהם כמעט לבד לא הרחיק מספיק.

הדבר היחידי שהרסה את האידיליה שלי זה זיפזיף. זיפזיף זה החול של חוף הים שמורכב מהרבה אבנים קטנות. כל פעם שלא היה חול אלא זיפזיף לא יכולתי לרכב והייתי חייב לדחוף את האופניים או להרים אותם מעל הסלעים. אפשרות נוספת זה לנסוע בתוך הים, מה שעשיתי, אבל זה ממש קשה, כי שוקעים כל הזמן, זה מעיף בוץ על כולך וחוץ מזה, ממש לא טוב לאופניים. בסוף אני סחבתי את האופניים במקום שהם אותי.

כשהגעתי לאחד מקבוצות הסלעים הגיח אלי כלב קטן ומעצבן שנבח אלי. הוא היה שייך לחבורת צעירים שישבו בין השיחים. הם התנצלו בשם הכלב על הנביחות ואז אני רואה שאחד מהם מוציא עלים קטנים ומגלגל אותם לסיגריה. אני שמלא בביטחון עצמי מהנודיזם שלי, חשבתי לעצמי, אולי אני פעם אחת ולתמיד כן אנסה. זה יהיה חצוף מידי להזמין את עצמי? אבל חזרתי לאישיות הרגילה שלי ולא רציתי ליפול אליהם. חוץ מזה שזה לא נראה לי בטוח לרכב על אופניים עם אישונים מורחבים ואדומים.

עליתי חזרה על הצוק וחזרתי הביתה בשתים עשרה בצהרים, מותש פיזית ונפשית. הצלחתי למנוע מעצמי את המקלחת המיוחלת והתחלתי לעבוד על האופניים אחרי כל הנזק שעשיתי להם (מי ים עלולות לעשות די הרבה חלודה אם לא משמנים).

התקלחתי, אכלתי ונפלתי תשוש למיטה אחרי כל הרכיבה, השעות בשמש וחוסר השינה בלילה. מה קראתם עד כאן?! אז לפחות תשאירו תגובה...