מחפש מברג פנוי להברגה

הייתי בהופעה של הבן של מאיר אריאל. איך קראו לו? לא זוכר. נו הבן, זה שהתחזק, סטייל ברסלב. מה שניהם ככה? טוב, אז אחד מהם.

הוא סיפר שבתור ילד הוא אהב מאוד טלווזיה ואבא שלו מאיר, שנא.

מאיר היה נכנס לחדר, מאיים לזרוק את הטלווזיה מהחלון ויוצא בכעס.

רק כדי לחזור אחרי רבע שעה ולהכריז אותו דבר.

ושוב

ושוב

מאיר אריאל טען שהטלוויזה זו קנוניה אחד גדולה להקהות את הלב. שנחשף לכל כך רוע, שפשוט לא יהיה איכפת לנו.

וכרגיל, בין גיבוב השטויות של אריאל מסתתרת אמת. כי הרי איפה אחרת הייתה נחשף לכל כך הרבה מוות, רצח, אונס, אלימות ותככנות מאשר בטלווזיה.

ולפעמים אני עוצר את עצמי ומרגיש שאני לא יכול להמשיך לצפות בזה.

כי אולי זה אלימות סטרילית, כי אף אחד באמת לא נפגע, אפילו לא רואים דם או סבל ואף דמות עגולה לא באמת נהרגת אבל לפעמים אני מרגיש שאני לא יכול להמשיך לצפות בזה.

שלא לדבר על הסרטי אסונות.

אבל אפילו, ראיתי לפני שבועיים פרק של האוס. והפסקתי באמצע. לא יכלתי עוד עם כל המוות, הסבל והציניות הזאת.

האם יכול להיות שאני מצאתי מישהו/משהו יותר מידי ציני בשבילי?!

עברנו את פרעה - מאיר אריאל

היא באה לפגישה לובשת שפם
הייתה לה עמידה של מפקד קומנדו ים
ביקשתי קצת שקט דיברה בקול רם
רציתי לשכוח היא רצתה גם

ביקשתי קצת רכות וחמימות גם
כי אני קר וקשה
אבל עברתי את פרעה (קר וקשה עלאק)
אעבור גם את זה

חית הברזל - מאיר אריאל
מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...

זה כמו לספר למישהו על אנקטודה מהספר "מלכוד 22" שקראתי, כמה שזה דומה, משעשע ובכלל ספר טוב וכדאי לקרוא.

ויומיים אחרי זה חוזרים ואומרים לך שהורידו את הסרט ולא נהנו, ומה מצחיק, כולם רק מתים כל הזמן.

יופי, סרט מ1970 מנסה להעביר בדיחות ציניות ומקבריות.

תקרא ספר יא דביל.

נזכרתי במשהו,

אולי חלמתי אותו בין החלומות המוזרים שלי, אני לא בטוח, אבל חשבתי על זה הבוקר:

הסמל של אוסטרליה מכיל בתוכו את החיות אמו (סוג של יען אוסטרלי) וקנגרו.

ולמה דווקא את החיות האלו, מבין כל החיות המקומיות, יחודיות, מוזרות וחמודות שמסתובבות ברחבי היבשת? למה לא דוב קוואלה רך וחמדמד. וומבאט טיפש ואיטי. נמלים אורגות. וולאבי. ברווזן. שד טזמני ועוד ועוד שלל חיות שאתה מנסה לא לדרוס תוך שעיטה במרחבים הפתוחים. למה דווקא הן צריכות להיות על הסמל ועל המטבע, ועל סימלי המדינות והטריטורות?

הסיבה שבחרו את 2 החיות האלו, היא שהן לא מסוגלות ללכת אחורה. גימיק מטורף! צריך לתת פרס לאיש הקריאטיב של אלוהים שהמציא את זה. הקנגרו מסוגל לקפץ רק קדימה והאמו מסוגל לרוץ רק קדימה. לא מאמינים לי, אפילו ויקיפדיה אומרת את זה. זה בא ליצג את אוסטרליה, שרק מתקדמת לה קדימה.

ואני רק חושב, כמה היה נחמד אם אני הייתי חיה שמסוגלת לנוע רק קדימה. אולי לא הייתי יושב על התחת כבר חודש שלם מאז הפסיכומטרי ולא מצליח להחליט למה להרשם, או להתחיל לחפש עבודה, או לקנות קטנוע או לשכוח לחלוטין את סימפוני.

פעם המילה הזאת דיברה על ציפיות לעתיד, על דברים שאני רוצה שיהיה. בחודש האחרון, חלומות זה הדברים האלו שרודפים אותי בשנתי. שבגללם לא משנה מתי אני הולך לישון, אני כל בוקר מתעורר מוקדם, מבולבל, לא מבין, לוקח לי כמה שניות להבין ששוב חלמתי, שעכשיו זו שעה שאני עוד שומע את אבא מכין ארוחת בוקר ואין סיבה להיות ער. אז אני מתמרמר, תוהה אם אני אזכור את החלום עוד כמה שעות. מסתובב חזרה וחוזר לשינה טרופה של עוד כמה שעות. שינה מלאת חלומות. חלומות שלא נותנים לי מנוח.

חשבתי שהחלומות הם בגלל תקופת הפסיכומטרי, העומס של הלימודים, ההשתקעות המוחלטת בלימוד, הלחץ של מבחן ששווה בחשיבותו ל12 שנות לימודים. חלמתי כבר שאני מגיע ערום למבחן הפסיכומטרי, חלמתי שאני מפשל במבחן וצריך ללכת ללמוד במכללת סמי-שמעון בבאר שבע, חלמתי שאני הולך לשירותים באמצע המבחן וננעל שם לשארית המבחן.

ואכן, הפסיכומטרי עבר, בלי התרגשות יתרה בעולם האמיתי ובאמת הוא נעלם מהחלומות. אבל החלומות עצמם לא נעלמו. המשכתי להתעורר עם הנץ החמה מוטרד מחלומות. התחלתי לחלום פלאש-באקים. אירועים ומקומות שקרו בעבר, אבל תמיד עם הבדל. בדרך כלל עם אנשים שבכלל לא היו שם או אירוע לא הגיוני; פתאום אני חזרה בלאוס, קופץ מהאומגה לתוך מי הנהר של ואנג-ויאנג, ביחד עם חברים שאני אפגוש רק חודשים אחרי כשאחזור לארץ בשביל ישראל.

או שאני חזרה בתחילת הטיול, מטייל בהונג קונג אבל לא עם סימפוני, אלא עם החברה שלי מהתיכון.

בחלום אחר אני מטייל במדבר בארץ עם הבחורה הגרמנית שסובבה אותי ממבט ראשון בריינבו ביץ, אוסטרליה. זאת שרציתי לשנות את האוטובוס שלי ולנסוע איתה למקאיי אחרי שיחה של שעה. אבל פחדתי ממה שאולי אני ארצה שיקרה ולקחתי את האוטובוס המתוכנן לבנדרברג. אני בכלל לא זוכר את השם שלה, בקושי זכרתי אותה בכלל. אבל בחלום הזה אני פתאום מטייל עם היפיפייה המדהימה הזאת, סטודנטית למתמטיקה אם אני לא טועה, באיזה גבעה בנגב.

בחלום אחר אני בכלל קופץ לים סוף בסוף שביל ישראל וסימפוני שם איתי.

ועוד דברים הזויים לחלוטין כמו לפגוש את שבט הצופים הישן שלי בחאקי מלא ביציאה מבית חב"ד בנקוק.

ז'אנר שונה לגמרי של חלומות הוא המטריד ביותר בימים אלו, באלו אני לא רואה את העבר בצורה מעוותת, אלא את העתיד, אני רואה את עצמי בעבודה בגיל שלושים, בגיל ארבעים. השפעה של הניסיון שלי להחליט מה אני רוצה ללמוד. בחלום אחד אני צלם כושל, בקושי מסיים את החודש, עובד בצילום אירועים ובהמתנה בשיחים מתחת לבית של סלבריטי. בחלום אחר, לפעמים באותו הבוקר אפילו, אני צלם אומנות מצליח, איזשהו עדי נס, בפתיחת עוד תערוכה בניו יורק. אבל אני פלצני ושחצני, עם שפם מצחיק ותספורת בצבעים מטורפים. מתחכך ומתחנף בצורה כל כך מזוייפת.

ביום אחר אני חולם שאני עובד במחקר, אני אפור ונראה זקן, אבל לא באמת, רק העבודה הארוכה במעבדה עשתה אותי כזה. עבודה שחורה וסזיפית של שנים הביאה אותי ליום פרסום המאמר, רק שהוא נחתך לפיסקה בודדת ונדחף לעמודים האחרונים באיזה עיתון מדעי. עבודה של שנים הסתכמה בכלום.

אבל לפעמים בחלום אחר אני עוסק בהשפעת סמים על המוח, כל יום אני מגלה משהו חדש, כל יום הוא אתגר מחשבתי חדש. אני נלהב, מצחיק, סוחף בהתרגשות שלי למקצוע. כל כך שמראיינים אותי לתוכניות בערוץ שמונה לעיתים קרובות. חלום נחמד, גם אם חנוני להחריד.

לפעמים אני באיזשהו מקצוע לא ברור, על יאכטה, מטייל בעולם. או פתאום אני רואה את עצמי עושה סנפלינג באיזה מערה חשוכה וענקית. לא ברור לי באיזה מקצוע עושים את זה.

קרה גם שראיתי את עצמי בתור איש עסקים כבד, מנהל עסקות של מיליונים מכסא נוח על חוף הים הטרופי באי הפרטי שלי. בחלום אחר, אני ילד בן שלושים, שוכב על הספה בבית הורי, מבקש מאמא שתספר לי על זמנים שהייתי מאושר ועדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאשתחרר מהצבא.

אבל בוקר אחד, התעוררתי מחלום, ולשם שינוי, הרגשתי לא רק בלבול והקלה. בחלום הזה העבודה שלי הייתה שחקן פורנו. פתאום כל בחורה שקרה לי משהו איתה, שחשקתי בה ולו לשנייה, עומדות להן שם בשורה. J

אז למרות הכול, אולי בכל זאת עדיף להמשיך לחלום.

"דבר שיותר טוב לעשות מאשר לתרגל פסיכומטרי", מספר 438B :

בשולחן ליד, חמודה. לא משהו מטורף. אבל נורא חמודה.

צוחקת עם חברה שלה, חושפת כמה קעקועים קטנים.

נוצר מבט עיניים, היא מפנה מבט.

שיחה בין/מעל השולחנות. התחלה של פלרטוט עדין. השיחה לא ממש זורמת. אני מסיים וחוזר לדבר עם הבחור שאיתי.

אחרי כמה דקות הן עוברות לשבת על הבר.

אנחנו והג'ינג'י מסיימים.

זהו זה הזמן. אני אגש אליה, עכשיו. זה הזמן.

איך? אני אתכנן. אני אגש, אחמיא לה על הקעקוע שעל הגב, אשאל עליו. אגיד לה שהיא חמודה ואני רוצה להכיר אותה יותר, אבל אנחנו עוזבים עכשיו. אז שתיתן לי את המספר שלה ואני אתקשר.

לא, לא, לא!

זה נשמע מטופש. אני מתכנן יותר מידי, אני פשוט אגש, אגיד שלום, אציג את עצמי ומשם אזרום. אסור לתכנן כל משפט, זה ישמע מאולץ, מתוכנן מידי, מרובע מידי.

כן, זה רעיון טוב. הן יושבות שם, על הבר, בדרך החוצה. הרי כבר דיברת איתה, הקרח כבר נשבר. רק צריך לזרום ולהשיג מספר. לא ניתוח מוח.

קדימה אתה יכול. כבר עשית דברים מפחידים מזה בחיים שלך. קפצת באנג'י, פעמים, התחלת עם בחורות שהיה לך פחות סיכוי מזה, אז מה רק בגלל שאין לך אלכוהול בדם?! מה אתה כל כך לחוץ. תירגע, אחרת תהרוס הכול.

אתה יודע מה, לא משנה איך. לא משנה מה. רק תיגש כבר. אם היא תגיד לא. לא נורא. באמת שלא. אני לא אכעס. שום דיכאון. תלמד מהטעות, תתרגל ללהתחיל עם בחורות. אבל אם לא תיגש בכלל אני אקרע אותך! בסדר, עוד דקה, בדרך החוצה. אבל תזכור שאתה הבטחת.

החשבון שולם, זזים לכיוון היציאה. זהו רגע האמת.  אני מתקרב ומתקרב. אוי לא. היא שינתה איך שהיא יושבת. היא עם הראש לכיוון השני. היא לא רואה אותי מגיע. איך אני מושך את צומת ליבה?

מהר מהר. תחשוב. עוד שני צעדים אני שם.

תקרא לה! אבל אני עדיין לא יודע איך קוראים לה, את זה לא שאלתי.

לא יודע. כל הלחץ הזה. אני חייב לדבר איתה, אחרת אני אפס.

לך לבר לידה ותזמין משקה! לא זה ערסי מידי, תקוע באמצע החבורה שלה.

עוד צעד אחד אני מאחוריה. החלטה מהירה!

צעד ואופס המשכתי קדימה לכיוון היציאה. העיניים שלי נפתחות בתדהמה. לא יכול להיות. איך זה קרה. עברתי על פניה, בלי למשוך את צומת ליבה, בלי לדבר, בלי להציע. אני אפס.

עכשיו מאוחר מידי. עכשיו אני כבר ליד היציאה, עכשיו אין דרך לחזור אליה בצורה נורמאלית. הג'ינג'י  כבר בחוץ, בדרך למכונית. אני אפס.

אני יוצא החוצה לקור של אמצע השבוע באחת ומשהו בלילה.

שואף וממלא את הריאות אוויר נטול סיגריות ומלא בזיהום של גוש דן.

איך יכול להיות שעשיתי את זה שוב. שהתקפלתי ברגע המפתח. חושב שאתה אמיץ מסכים לנסות הכל, לפחות פעם אחת בשביל לדעת. אבל דבר פשוט, להתחיל על בחורה ואתה מתמוטט כמו ילד ביישן בגן.

נסיעה חזרה לבית. פותח חלון, דוחף יד החוצה, נותן לאוויר הקריר לדחוף את היד. מעניין מה היא חשבה. אולי היא בכלל לא שמה לב אלי, או אולי היא קלטה אחרי דקה או שתיים שעזבנו ותהתה למה בסוף לא בקשתי את המספר שלה.

מטה את כף היד והרוח דוחפת את היד למעלה. משנה את ההטיה והיד נדחפת למטה.

קיללתי את עצמי בראש, קללות כאלו שכבר שנים לא פגעו בי. קללות קשות, חזקות, פוגעות. כאלו שרק אתה יודע ויכול להגיד לעצמך.

מטה את כף היד והרוח דוחפת את היד למעלה. משנה את ההטיה והיד נדחפת למטה.

הג'ינג'י שנוהג לא מבין מה נהייתי כל כך שקט ומכונס.

שוב מטה את היד וחושב – אני אפס. שוב.

חרמנות זה מין (כפל משמעות) דבר כזה שרץ לך בראש שמשעמם לך באמצע שמירה על בחינת בגרות בתנך. זה דבר כזה שככל שתנסה לשנות את הנושא בראש ככה החרמנות רק תתחפר יותר במחשבה שלך. עד שלא תוכל לחשוב על כלום חוץ מעל הציצים של הי"ב-ניקית שיושבת מולך, עושה מבחן ואיך הם נחשפים כשהיא מתכופפת לקרוא את המבחן מקרוב ואיך הם נמתחים כשהיא מתמתחת לאחור.

בשלושה שבועות האלו מאז שחזרתי מחו"ל מפלס החרמנות שלי עלה פלאים. פתאום אני מרגיש צורך "ללחוץ יד לנשיא" כמעט כל יום, ובטיול, רק איזה פעם בשבוע.

ניסיתי להבין למה.

האם בנות ישראל יותר סקסיות ובהייה בהן הולכות ברחוב גורמת לי להתחרמן? יש להן משהו מיוחד, משהו שאין בכל בנות העולם האחרות, אבל יותר סקסיות? וואל, יותר פרבוקטיביות. החוטיני המבצבץ הוא יותר פרובקטיבי, אבל לא יותר סקסי. בטח כשמשוואים ידית אחיזה יהודית שמתפוצצת לברוח מחוץ למכנסים נמוכים מידי לעומת איזה דוגמנית הולנדית שהולכת בבקיני קטנטן ברחוב הראשי של ביירון ביי.

אז האם זה שיחות המסרונים (SMS) הסקסיים שהולכים על קו דק עם סימפוני, וכל המחמאות שגבר רק יכול לחלום לקבל; "אתה כישרון טבעי כנראה. אף אחד לא גרם לי לצעוק כמוך." "הייתי נותנת הרבה בשביל לעשות אותך שוב" שגורמים לי להיות חרמן? זה מחרמן, זה בעיקר בוסט ענקי לאגו, אבל מהר מאוד זה תמיד מתחלף ברגשות אשם של לאן אני מוליך את עצמי ולמה אני מסבך את הבחורה הנהדרת הזאת עוד יותר?

אז לא. רגשות אשם ומחשבות טורדניות על מערכות יחסים הם לא מחרמנים.

אני מאשים את הזמן הפנוי שלי. יושב בבית לא מעט זמן מהיום. רואה טלווזיה, מעביר ערוצים, הנה קליפ סקסי בMTV, ממשיך הלאה, תוכנית עם מיניות האדם וויאגרה בערוץ שמונה, משם לתצוגת "אופנה" של ביקיני וציצים בערוץ האופנה, מגיע לערוץ הקניות, עושה סבב נוסף ומבין סופית שאין שום דבר לראות בטלווזיה.

אז אני מפעיל סרט, שבו כמובן תהיה סצנת סקס לוהטת בין הגיבורה לגיבור.

בורח לאינטרנט. פה בכלל לא חסר סקס. (לא נכנסתי לאתרי סקס כל הטיול, למרות שיצא לי לצפות בלי שתכננתי *). כתבות כחלחלות בYnet, בלוגרים שמדברים על סקס ומשם הדרך קצרה לבלוג שמפרסם תמונות של ערומות ושם קישור לאתר שחייבים לראות. אז אני תוהה מה אני עושה, יושב מול תמונה של בחורה (שנראת) תמימה תוקעת זין גדול לפה שלה כשכל מה שרציתי לעשות זה להעביר כמה שעות בשקט לבד.

לא שיש לי בעיה עם יצר מיני. זה בריא וחלק מאיתנו. אבל הפתרון ההגיוני לערב לבד חרמן היא כמובן - לטפל בחרמנות. אבל במקרה שלי, חמש דקות אחרי, החרמנות פשוט מעלה את ראשה מחדש, מילולית. אז אני צריך איזה שלושה טיפולים בשביל להרגיע אותו לגמרי ודוגרי למי יש כוח לאונן שלושה פעמים בלילה. רק סקס טוב שווה את זה.

אז אני הולך לישון עם זקפה ועוד יותר גורע, מתעורר עם זקפה. כל כך הרב זיקפות בוקר שבוזבזו, הזדמניות להתחיל את הבוקר בצורה הנפלאה ביותר, בסקס בוקר או מציצה בריאה שתשאיר לך חיוך גדול מרוח על הפנים למשך כל שאר היום. הזדמנויות שהפכו לדידוי מוזר בדרך לשירותים ונסיון להרגיע את הבחור כדי שאני אוכל כבר להשתין.

אני צריך לשים את עצמי באיזה כוך במדבר שלא יהיה שם שום דבר שיגרום לי לחשוב על סקס (קבוצת "אשראם במדבר" למשל, למרות ששמעתי שזה ממש לא המקום להיות צנוע וחסוד בו).

או פשוט להתקשר כבר לההיא מראש העין ולגלות מה היא בדיוק מתכננת עלי...

* אינטרנט קפה בהנוי ויאטנם. תמים ורגיל למראה, כמו כל השאר בכל פינות הרחוב. כרגיל אנחנו התיירים היחידים בין הרבה מקומיים. התיישבו בין שני צידי בחור מקומי, בערך בן 20. הבחור, באמצע האינטרנט קפה, פותח 2 חלונות עם פורנו אסיאתית קשה. סרט אחד בצד שמאל של המסך וסרט שני בצד הימני ובצד התחתון עושה שיחות צאטים. שלמרות שהויאטנמית שלי לא הגיעה לכזאת רמה, אני מנחש שזה היה שיחות בנושא, הפתעה - סקס. וככה הוא יושב טוב ומאושר באמצע האינטרנט הציבורי כשאנחנו מתפקעים מצחוק. אני ניסתי להתעלם מפורנו מול הפנים שלי ולדבר עם אמא בסקייפ באותו זמן תוך כדי שהבחור האחר שטייל איתי מעביר עם המקומי ביקורות על השחקניות...

הבנתי: צרות

יש מכל המינים.

יש צרות מאחור וצרות מלפנים

ואז באו עוד צרות,

מן הארץ

ומן השמים,

בא סקרוץ לצואר

וסקרוב לרגלים.

יו, כמה צרות שהיו לי עכשיו:

היו אבנים, והקלב לזנב,

והסקרוץ, והסקרוב -

עם צרות שכאלה קשה לי לחשוב!

כך הייתי

מוקף בצרות מכל צד,

כשעברה גלגלה עם גלגל אחד.

הי! צעק הרכב. זאת נקראת צרה?

זה קרה לכולם. גם לי זה קרה.

אגלה לך מה עכשיו נעשה, ילד.

נסע אל העיר הטובה סולה סלה

על יד הנהר היפה האו הלה,

כי אין שם צרות, לפחות לא כאלו.

* כאן יש כמה עמודים שגיבורינו עובר את כל התלאות האפשריות שכולם עוברים במהלך מסע בעולם: הגמל שלהם חלה והתחיל לשהק בועות, הרים ועליות, שותפים סוציומטים, אוטובוס שלא מגיע, עכברים וינשופים רועשים, מונסונים, הצפות, להסחף בנהר, להתגייס לצבא של גנרל ג'ינגיס חן שמיץ, כמעט לההרג ע"י צבא פפונים, לזחול במחילות שלושה ימים ושלושה לילות (!). רק שזה הרבה יותר מידי ארוך *

בדיוק שחשבתי: יותר לא יכול!

ראיתי למעלה מין פתח כחול.

הצצתי החוצה: שמים של תכלת.

ידעתי לפי הפרחים האלה

שהגעתי סוף סוף לנהר האו הלה

ואני כבר קרוב אל העיר סולה סלה

שאין שם צרות, לפחות לא כאלו

אל העיר הטובה, אל העיר סולה סלה,

שאין בה צרות.

בהחלט לא כאלה.

בעצם אין בה צרות... כמעט,

תאר לך צרה אחת.

רק צרה קטנטנה,

היא נמצאת פה ממול -

יש לי צרה בחור המנעול...

יש רק דלת אחת אל העיר סולה סלה

ויש נולי בולי מנעולי בדלת.

נולי בולי הזה כבר גר פה בנתיים

מרבע לשבע לפני שבועים.

שבועים הדלת הזאת סגורה.

להרג אותו? לא! זה עושה מזל רע.

בגלל זה אנחנו תקועים פה עכשיו.

אין נכנס, אין יוצא, והכל נחרב.

קצת לא נעים, אבל זה המצב.

אני רץ, הוא אמר, מן העיר סולה סלה

על יד הנהר האו הלה,

שאין בה צרות חוץ מזו שבדלת.

אני רץ אל העיר ששמה בולה בו בל

ליד הנהר היפה ואו ול,

שאין בה צרות, כך שמעתי, בכלל.

בוא איתי, הוא אמר,

בוא נרוץ אל העיר,

לא יהיו לך שם שום צרות, איש צעיר.

התחלתי ללכת,

פתאום

נעצרתי.

התחלתי לחשב,

חשבתי... הרהרתי...

וחזרתי הבייתה

לכפר כליפר.

ידעתי: צרות

מחכות לי בכפר.

אז קניתי מקל,

מקל מצוין.

אם תגיע צרה -

אני מוכן.

עכשיו מסכנות

הצרות שלי.

כי עכשו לצרות

יש צרות בגללי!

בתים נבחרים מתוך "יש לי צרות, אבל לא כאלה" של דוקטור סוס. (עברית לאה נאור). וחבל שלא הבאתי לכם את הציורים המקסימים.

אחותי (גיל 30) קנתה לי את הספר הזה ליום ההולדת. היא אמרה שזה הזכיר לה אותי, בחור צעיר מכפר קליפר (לא שם הכפר שאני גר בו הוא לא קליפר), שיש לו הרבה צרות במסעותיו בעולם. ושבכל מקום יש צרות (לפחות לא כאלו) וצריך רק לדעת לעשות לצרות שלך צרות במקום לסבול מהן...

ולא, המסר של "הכל ניתן לתיקון בעזרת מקל מצויין" הוא לא מאוד חינוכי.

נתקלתי בתור לרופא בעלון הזה:

וזה תלמידים הדגמה של מה זה Understatement שקרוי בעברית "לשון המעטה".

הם פשוט יכלו לשכתב את כל מה שנמצא במשבצת הכחולה שלי בתור; "אתן משתגעות לחלוטין ומתפרצות על כל מי שמסביבה. במיוחד אם הוא החבר שלכן."

כל מחזור זה יגיע, כל פעם נריב, כל פעם כשהמחזור יגיע נשלים לחלוטין. רק כל חודש אתה לא תדע האם החודש הוא אקטיבי או פסיבי. האם היא תבכה, או תצרח? חיים קשים חייו של גבר.

אבל מה לעשות שאנחנו כמו כלבלבים קטנים, כמה שיבעטו בנו, תמיד נחזור. חיי אהבה...