מחפש מברג פנוי להברגה

השבוע בנתיים:

• בחור קצת קוקו לקח פטיש 5 קילו והשמיד את הדירה יומיים לפני שחתמתי על חוזה שכירות שלה.
• חברה שלי החליטה שאני לא משקיע בה מספיק וחתכה. אבל משום מה ממשיכה להתקשר פעמיים ביום.
• הקונספט של למצוא טיסה ברגע האחרון לבלקן בין יום כיפור לסוכות התברר כחלומות באספמיה. כל הטיסות תפוסות ו/או יקרות. אז אני נשאר בארץ.
• המילואים התקשרו להגיד שהם כנראה רוצים שאני אבוא, אבל לא בטוחים. פעם שניה לא עניתי להם. אז בעצם יש סיכוי טוב שיעבור עוד זמן נכבד עם שאני אגלה אם אני נוסע בקרוב מאוד צפונה או לא.

שזה די הרבה התרחשיות לאור העובדה שהיום בבוקר קלטתי שאני שוקל האם לראות את המקצוענים או אפרת אנזל (או שזה היה אודטה בכלל).

הסתכלתי על שנינו במראה באמבט וחשבתי;

אם יום אחד יהיו לנו ילדים, יהיו להם עיניים מדהימות.

וואו, כמה ישראבלוג השתנה מהפעם האחרונה שהייתי פה.

מסיבת חנוכה באונברסיטה, אלכוהול חופשי, המון בחורות, מצב רוח טוב, עזבנו בשלוש בלילה, 4 דקות הליכה לחדר שלי, הלכנו לישון כמעט בשש.
אני חושב שהיא תכננה עלי מראש, אבל אני לא יודע. למען האמת הרבה קטעים בזכרון חסרים קצת. כמו החזיה שלה.

החזיה של בחורה זה דבר חשוב מאוד. אני, וגברים באופן כללי לא מבינים מה הולך בראש של בחורות, אז אני מנחש לפי החזיה. אם היא עם חזיית תחרה שקופה אז היא באה לסקס, אם זו חזיה לבנה פשוטה, היא לא תכננה שאני בכלל אראה את החזיה שלא לדבר על מעבר.
אבל כל התאוריית חזיות הזאת לא יכולה לעמוד במבחן הפעם כי אני פשוט לא זוכר. וזה מוזר, כי חזיות זה הקטע האהוב עלי. זה כמו אריזת מתנה למבוגרים. צריך לקחת שניה להתענג על הרגע, לדמיין מה אתה עומד לראות. מה שאני כן זוכר זה כשהגענו לחדר, משחקי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת" עד שאני נכנעתי ואז היא לקחה יוזמה, ומשם אני לא זוכר. איכשהו הגענו להיות בלי בגדים ואריזות קונדומים מפוזרות בחדר. אני חושב שגיליתי שהיא לא בלונדינית אמיתית. אבל זה היה די ברור גם כשהייתי שיכור ועם בגדים. אני לא אוהב בלונדיניות. במיוחד לא שחורדיניות. האמיתיות לא אשמות בזה, הן נולדו ככה. הצבועות לעומת זאת, הן בדיוק זה, צבועות. אי אפשר לסמוך על שחורדיניות :) . זה משדר לי דברים רעים.
היא גמרה, אני לא גמרתי בפעם שניה, אני פאקינג מזדקן! מה קרה למר ארבע פעמים בלילה?! אז הלכנו לישון. היא נעלמה מתישהו בבוקר, ההנגאובר רק בצהרים.

הזכרתי לה השבוע שהעגילים שלה אצלי, היא הציעה לי "לבוא לשחק דוקים”. אז אמרתי שיש לי רק דוק אחד אבל הוא ואני חולים ומשתעלים. אני חושב שאני רוצה לסרב ולו רק שאני אוכל להגיד שגם לי היה סטוץ שכרות מוחלט. שבקושי הכרנו לפני, היה ליל שכרות אחד מהנה וזהו. שלא כרגיל זה ימשך. אפילו לא ליזיזות. ככה זה בשנות האלפים, הערכים שלנו דפוקים, אתה לא בסדר, אם היו לך יזיזות, זה לא מספיק שאתה שוכב עם 2 בנות שונות באותו היום, זה שהייתה תקופה ששכבת עם שלושה בנות בימים משתנים של השבוע, כל זה כבר לא גורם לך להרגיש גועל. להפך זה גורם לך להרגיש שעדיין לא עשית מספיק. שעדיין לא סיימנת את הוי על המשפט של סטוץ מוחלט במבחן הטוהר של נענע.

אולי אני לא בנוי לעולם ערכים הזה. אולי תמיד אני דוחף טיפה בבחורות קדימה ותמיד מופתע שהן כן מוכנות להכל. טוב, כמעט הכל. לכל בחורה יש את הדבר האחד שהן לא מוכנות לעשות. משהו קטן ופשוט שהוא עלה התאנה שלהן, התמימות שלהן. לזאת זה דוגי סטייל וזה כל כך מפתה דווקא לראות אם תוכל לגרום לה להכנס דווקא לתנוחה הזאת וזה באותו זמן הדבר האחד שאתה רוצה להשאיר, למען שיש דבר אחד שכאילו אסור ומרגש.

אבל אני איש חלש, ולבחורות שהן בלונדיניות וגבוהות ממני לא אומרים לא, אפילו אם הן לא הטעם שלי.

חלמתי שאני הולך לגינת הירק שלי, והגינה מלאה. מה מלאה? מפוצצת בירקות. יש שם 5 אבטיחים, ולא אבטיחים אישיים אורגניים וקטנים כמו שיצאו לי, אבטיחים מהסופר כאלו שצריך את 2 הידיים בשביל להרים אותם. מלונים צהובים מבהיקים, מחוספסים עם רשת עמוקה. עגבניות אדומות מלאות, גדולות וזקורות. וטוב, אתם מבינים את הקטע.

הבעיה היא שלמרות שהיו הצלחות אורגניות לא קטנות בדמות המון עגבניות שרי, מלפפונים וכמה אבטיחים עסיסיים וקטנים, הגינה סובלת בחודש האחרון מהקור. ודי נעלמה לה. במיוחד מרגע שהתחלתי ללמוד ולישון חלק מהלילות לא בבית, מה שהתחיל הקור, סיים החוסר זמן ותשומת לב שלי.

אחרי זה חלמתי על בחורות, שוב החלום הביזארי המטריד הזה של כל הבחורות שעברו בחיי, כל אחת באיזה אירוע שהיא לא במציאות הייתה בו. כל גבולות המקום והזמן בינן מתמוססים. החלום החוזר הזה קורה כל כמה שבועות והייתי שמח אם הייתי יכול לשים שומר גדול בכניסה שיעשה סלקציה לחלום, כי היו שם כמה בחורות שממש לא רציתי לפגוש.

ואז התעוררתי וקמתי, ולפני שנסעתי ללימודים, הלכתי לבדוק בערוגה, ובאמת לא היה שם כלום חוץ מ2 עגבניות קטנטנות ופגועות מהקור. ולא, גם לא הייתה שם חברה, אפילו לא אחת.

* עגבנייה = פרי עגבים = "פרי החיזור" כתרגום ל"תפוח האהבה" בשפות אירופאיות.

מעניין אם התת מודע שלי יודע את זה כשהוא עושה לי כאלו מטפורות מוזרות?

אני מתגעגע לחברה. ברגע זה, לא בגלל כל הסיבות, של האהבה, הביחד, ההבנה וכל שאר החרא הזה. שזה נהדר, אבל הלילה הזה, אני מתגעגע לסקס של אחרי פאב. לחזור ביחד מהפאב, מסריחים מסיגריות, מנדנדים קלות, סקס מהיר, מוכר, מספק, לא של להרשים בפעם הראשונה. של להתאמץ. של לשחק. סקס פשוט ומספק.

זיון, לגמור, חיבוק ולהרדם.

נצ'עתי לשנטיפי. אחזור במוצאי צ'בת.

נצ'עתי עם צ'ימפוני. כן. כן. סימפוני.

מי שצ'מבין, רוב הצ'יכוי, ימצמץ עכשיו לעברי בחוצ'ר הבנה. ככה אנצ'ים במציאות עצ'ו. ואז הביטו עלי במבט של "השתגעת?" . ואמרו "זאת שאתה הגדרת הכלבה המניפולטיבית והסוטה ההיא?".

אז אאא, כן.

איתה.

צ'וף צ'בוע של צ'נטי וצ'יונים. וכמו צ'אמרתי, אחצ'ור במוצ'"ץ'. אם לא נהרוג אחד את הצ'ני קודם.

עדכון. חזרתי בשישי בערב.

אז כן, נבואה שמתגשמת. מסתבר שיותר משעתיים שלוש ביחד אנחנו מתחילים לריב, למרר אחד את השני. ויש סיכוי שעוד כמה שעות מנסים להרוג אחד את השני.

טיפשי לחשוב שאנחנו יכולים להציל אחד את השני. אני מחפש מישהי שתהיה מקום רך והיא במסע הרס עצמי.

יכלתי להשאר לבד בפסטיבל. אבל המקום היה כבר כל כך מלא באנרגיות שליליות. וכבר התחלתי להשתגע מלשמוע על אנרגיות וצ'קרות. אז לקחתי את הברירה הקלה שלא כוללת להיות לבד ו/או להתיידד על זרים ונסעתי הבייתה.

אהבה, מה זה אהבה?

אהבה לפעמים גורמת לך להרגיש שאתה אובד,

אהבה חזקה היא גם אפילו כלפי בוגד

אהבה זה רגש שמופנה כלפי בובה

כל המילים האלו הן זהות כשמתקתקים במילון הקיצורים העברי, T9 , בטלפון סלולרי של נוקיה.

חכם הסלולרי הזה!

לעומת זאת זה גם גואה, גובה, גוגו, בובו ועוד דיבורי תינוקות שכאלו 

אז אולי הוא לא כזה חכם.

נהייתי זונת רייטניג. אני מחלק פוסטים ארוכים לכמה קצרים. אז הנה, יום אחרי הפוסט הקודם, המשך עלילות הבורג וסיפוני עד לרגע זה. עוד לא החלטתי אם פוסטי סקס, מריבות, בגידות ואהבה נכזבת יעלו לי את הרייטינג או הצורה הדקדקנית והארוכה שאני מספר עליהם סתם מעצבנים ומורידים רייטינג. נהייתי זונת רייטנג, הא?

בכל מקרה אני מקווה שזה הפוסט האחרון באפיזודה. כלומר שמעכשיו אני לא אכתוב על זה יותר מכיוון שלא יהיה על מה לספר והכל יהיה שקט ושליו.

אחרי היום הפסודו שנתיים ביחד שלנו סימפוני חזרה לבחור שלה, זה עם הזין הקטן. החליטה לתת לו עוד סיכוי. הם חזרו להיות ביחד.

תחת מתקפת טילים חדשה ועם הרבה התלבטויות האם לבוא, החלטתי פשוט לא לחשוב מה הצעד ההגיוני ואני למרות הכול באתי אליה כמה ימים אחרי זה. התוכניות המקורית שלה הייתה שלא נשכב, או לפחות ככה היא אמרה. שכבנו. אחרי שהיא גמרה היא עצרה אותי, כשהחרמנות שלה ירדה ולא חסמה את השכל, הרגשות אשם על הבגידה שלה עלו. בצורה מפתיעה השותפות לבגידה לא גרם לי הרגיש רע, גם לא זה שגרמתי לה לבגוד. הרגשתי ניצחון וכוח שככה הצלחתי לכבוש, שככה היחסים שלהם חלשים. כן הרגשתי קצת רע מזה שלא רע לי, שנעלמו לי הערכים המוסרים שלי.

בכל זאת שכבנו גם למחרת בבוקר. היא דיברה עם חברה שלה ועשתה איזשהו תרגיל פסיכולוגי על עצמה ושכנעה את עצמה שזה בסדר. בערך.

בצהרים נתקענו במקלט של הגרנד קניון בזמן התקפת טילים על חיפה. אז העברנו את הזמן בדרך שאנחנו מכירים הכי טוב – בשטויות. רקדנו ואלסים למוזיקה שאנחנו זמזמנו וקשקשנו, בעיקר קשקשנו. דיברנו על זה שאנחנו האחד והיחיד של האחר. על שאם היא לא הייתה בצבא כבר עכשיו היינו מחפשים לשכור לנו דירה קטנה וחביבה בדרום תל אביב.

אני אמרתי ששיניתי את דעתי ושאני רוצה שכן נחזור להיות ביחד. היא שתקה. לא מאשים אותה, הרי הפחד שלה, שבגללה היו לה רגשות מעורבים, היה שאני לא אשאר איתה הרבה זמן וגם הפעם לא צירפתי להזמנה הבטחה שאשאר. מצטער, אני פשוט לא בחור שיכול להבטיח שאשאר, שלא יהיו לי בשנתיים הקרובות קוצים בישבן שוב. אז לא הבטחתי, היא לא ענתה ואני מהר העברתי נושא לפני שבאמת דיברנו על זה.

תאמינו או לא, אחרי זה דיברנו על נישואין (!). אני! לא לעכשיו כמובן, אלא ששנינו נהיה יותר גדולים. אחרי שהיא תעשה צבא, אחרי שנעשה תואר, שאין מישהו שהיינו רוצים יותר לחלוק את החיים איתו מאשר אחד עם השני. שאנחנו קורבנות של הפרשי הגילאים בנינו ושצריך לנסות שוב כשהיא תסיים את הצבא והטיול ואני סוף סוף אירגע מהנדודים ואתחיל ללמוד.

אולי עד אז גם נחווה (או יותר נכון אני אחווה) מספיק פרטנריות ומערכות יחסים בשביל להתיישב בלב שקט.

נפגשנו אחרי עוד יום ומשהו אצלי. יצאנו, ישנו, בבוקר שכבנו ואז היא נסעה לצבא. לבסיס החדש, שבו גם נמצא ה"זין הקטן" שלה, כי הרי היא נותנת לו עוד ניסיון.

לא, אני לא הרגשתי עם זה טוב. תיאורטי, חשבתי שזה מעין פתרון מושלם. היא בצבא, אנחנו יכולים לדבר טלפונית פעם בכמה זמן, כשהיא תחזור מהצבא והזין הקטן לא (מה שיקרה רוב הזמן, עם היציאות הדפוקות של שניהם) נוכל להיפגש, ליהנות מחברתו אחד של השני ומסקס מופלא. אני אוכל לשמור על קשר איתה, ולאהוב ולהיות נאהב, סקס נפלא איתה ובין לבין כשבמילא היא תהיה רחוקה בצבא אוכל ליהנות לי עם בחורות אחרות ולהמשיך בחיי ובתוכניותי, בלי מחויבות, בלי הגבלות. מהזין הקטן היא תקבל את התמיכה הנפשית והיציבות שהיא אומרת שאני לא מסוגל לתת לה. על פניו, מבחנתי מה שכל גבר רוצה.

אבל גם אם היא תגיד שהיא עושה אותי בשביל הסקס הטוב, הרי זה שטויות. כמה שעות לפני או אחרי אנחנו מדברים על קשר ועל נישואין (!). לקח לי כמה ימים לסבול, להבין שאולי ככה זה אפילו תקוע בלב יותר מאשר לא להיות בכלל. יותר גרוע מזה, זה עוצר אצלי כל אופציה רגשית להמשך עם אחרת. אני בניגוד אליה לא מסוגל ולא מאמין בפוליאמורי (לאהוב יותר מבן אדם אחד בו זמנית) וכל ההסברים שלה לגבי ההבדל בין אהבה להתאהבות רק השאירו אותי יותר מבולבל. לדוגמא אם קורה לי משהו שאני רוצה להודיע עליו, מילואים ספציפית, זה בעייתי לרצות להודיע קודם כל לסימפ' ורק אחר כך לחשוב על אחרת שאני רוצה לפתח משהו איתה.

תהיתי כמה זמן זה יחזיק. כמעט שבוע אחרי זה יצאתי לסרט הבועה עם חבר, פגשתי ידידה ישנה מהצבא שהייתי דלוק אליה. יצאנו כולנו לשתות אחרי. האלכוהול נכנס אלי וההשתפכויות יצאו. מול חבר שלי, הידידה מהצבא שהייתי דלוק עליה וחברה שלה שהכרתי רק לפני כמה דקות.

כשחזרתי הבייתה התחלתי לכתוב דואל, כל התובנות מהשתפכות ההיא + האלכוהול הזורם בדם יצר דואל. דואל שבבוקר לא הצלחתי להיזכר בדיוק מה כתוב בו, אבל לפי תיבת הדואר היוצא הוא התחיל ב:

אני תוהה האם זה גורם לך להרגיש פתאום טוב שאני כן חושב אליך?

האם את לא חושבת עלי? בכלל?!

המשיך בתיאורי סיפורי אהבה מהמציאות סביבי, של חברים, הורים, מסיפורים, מסרטים, האם הם הצליחו לעבור את הקשיים או נכשלו בהם. עבר לתיאור התיאוריה הפסיכולוגית לגבי החלמה מפרידה ואיך היה לעבור כל אחד מ6 השלבים הללו קדימה, אחורה ושוב קדימה. והסתיים במילים:

אני שונא אותך

אני לא רוצה אותך

בשפה שלנו, אני שונא אותך, הפך ל"אני אוהב וכן אני שונא את איך שאת/ה גורם/ת לי להרגיש כלפיך". אבל לגבי השורה האחרונה - היא הייתה בוטה בכל פירשון.

לא קיבלתי תשובה. יומיים אחרי זה לקחתי את הידידה שפגשתי לאופרה בפארק (עיריית תל אביב מביאה את האופרה הישראלית להופיע פעם בשנה חינם בפארק הירקון). רציתי ללכת לזה. לקחתי אותה, כי חשבתי שלשכב בחושך על שמיכה ולשמוע אופרה יוכל לגרום לי להבין האם יש לי סיכוי לפתח משהו עם מלכת היחידה בצבא. התשובה היא לא, למרות המתח המיני שתמיד היה בנינו, היא לא הפסיקה לדבר על הבחור החדש שהיא יוצאת איתו, אז ויתרתי. לפי דעתי הפסדתי במערכה כבר ברגע שהשתפכתי ככה בפניה על הבחורות בחיי.

בהמשך אותו ערב רציתי לשלוח מחווה טובה לסימפ'. להשמיע לה קטע מהאופרה. הרי היא זאת שבכלל גררה אותי לאופרה הראשונה ולימדה אותי לאהוב את זה. אז החלטתי להתקשר ולהשמיע לה קטע פופולארי, כמו במופע רוק. ואין שיר יותר מפורסם בכל אופרת ריגלטו של ורדי מאשר La Donna e Mobile.

התקשרתי, שמעתי את הפאן-טון שלי אצלה. [רק כשאני מתקשר אז שומעים את "איתי" של קרן פלס במקום צלצול, לא כזה משעשע אותי]. ענה המענה הקולי ואני השארתי הודעה של השיר שהתנגן בפארק. אולי זה לא היה חכם ליצור קשר. גם הבחירה בשיר שנראתה לי מאוד משעשת אבל לא ממש חכמה. אני וסימפ' לא יודעים איטלקית, אבל יודעים שהתרגום של המילים מאיטלקית שהדוכס הרודף שמלות ושובניסט שר הן פחות או יותר: "דעתן של הנשים היא קלה, לא יודעות מה הן רוצות ומשנות את דעתן כל רגע."

אז אולי בחירת השיר (למרות שלא נראה לי), אולי כי אופרה זה היה הקטע שלנו וזה שעשיתי את זה כשהייתי ביחד עם הידידה שסימפ' ידעה שהייתי דלוק עליה, אולי הדואל ששלחתי (רוב הסיכוי) ואולי כמו שהיא הגדירה את זה your love is like a rollercolster, baby baby. כלומר שהקשר איתי דורש יותר מידי אנרגיות נפשיות. שני האחרונים סבירים מאוד, למרות שזה בטח הכול ביחד. אבל תהיה מה שתהיה הסיבה קיבלתי באמצע האופרה שיחה זועמת "מה אתה רוצה ממני?". מופתע ובלי תשובה מתאימה קיבלתי את התגובה שלא ליצור איתה שום קשר בשום אמצעי קשר, רק במטפורות ודוגמאות יותר מעשירות. קבלתי גם מיסרון: "אל תנסה להאשים אותי בזה שפעמיים הצלחת להרוס את היחסים בנינו בגלל האגואיזם שלך."

לקח לי קצת מאוד זמן להבין שניתוק זה בעצם מה שאני רוצה, שזה מה שנכון, שאולי לא ניסיתי לגרום לזה במודע, אבל דוגרי פרידה זה מה שעשיתי ושאני לא יכול להיות כינור שני על בחורה שאני אוהב. כשהבנתי את זה, כתבתי לה בSMS שאני מצטער אבל מקווה שהצורה שבה אנחנו מנתקים קשר הפעם יעזור לה לא ליצור איתי קשר שוב. קבענו לא לדבר בזמן הקרוב, לפחות לא עד סיום הקורס הנוכחי שלה (ארבע חודשים) ורק החלפת הודעות SMS אם מישהו הולך למקום מסוכן בצבא.

חוץ מחלופת המיסרונים על המילואים שלי ועל הקפצה ושחרור מעזה שלה, לא החלפנו הרבה הודעות.

לפני כמה ימים קיבלתי את ההודעה: "סיפרתי הכל לזין הקטן (לא, הפעם היא לא קראה לו ככה). שתדע. אפשר לסגור את זה סופית עכשיו מבחינתי. אני אוהבת ורוצה רק אותו." אותי זה דווקא שעשע.

היא סיפרה לו הכול?! היא סיפרה לו שאחרי שהיא זרקה אותו היא שכבה עם האקס שהיא עדיין אוהבת. רק כמה שעות לפני שהיא נפגשה איתו והסכימה לתת לו הזדמנות שנייה. שאחרי שהם החליטו לחזור ושהם אוהבים אחד את השני, היא שכבה עם האקס בעוד 2 מקרים אחרים. שהסיבה שהיא לא נפגשת איתי עכשיו זה בגלל שהייתי מנאייק והודעתי שאני לא רוצה ויכול להיות איתה. היא אמרה לו את הכול והוא אמר בסדר?!

לי אישית זה נשמע יותר כמו ניסיון (מודע או לא) להרוס את הקשר שלהם מאשר לבנות אותו. גם ההכרזה שהיא אוהבת אותו, מוזרה. למה היא צריכה להכריז לפני את זה. היא כבר אמרה לי את זה כמה פעמים, כשהייתי בחו"ל וכשהגעתי לארץ, אבל זה לא מנע ממנה לנסות לחזור לקשר איתי, שסירבתי לו כשהייתי פגוע מידי כשחזרתי ארצה.

באמת מעניינת אותי התגובה שלו, לא יכול להיות שהוא כזה סמרטוט (תוספת מאוחרת! ביום הפרסום של הפוסט הזה, כמה דקות לפני שאני שולח את זה אני רואה שהיא פרסמה משהו בכותרת "מלחמה, אהבה, סקס ובגידות" שבטח מדברת על זה, מעצבן שאסור לי לקרוא על זה. גם למען המצב הנפשי שלי וגם כי היא ביקשה). אבל נראה לי שזה מתחת לרמתי להגיב להודעה הזאת ולגלות. חוץ מזה שהתגובה הכי טובה במקרה הזה היא התעלמות.

אז עכשיו אין בנינו כלום, חוץ משתיקה, משנאה ומארגה על זמנים הטובים שהיו. מצטער בפני בנות ישראבלוג שרצו הפי-אנדינג, לא היינו מספיק חזקים בשביל לעבור את זה. אולי יום אחד עוד שנים רבות נפגש במקרה ברחוב ונמשיך באיפה שהפסקנו. אבל נכון להיום ולא לאגדות של עוד שנים רבות, סימפ' תישאר תמיד איפשהו ברקע, בתור האחת שברחה, האהבה הגדולה הראשונה. ההחלמה שוב פועלת, בפעם השלישית איתה כבר (בחו"ל, כשסירבתי כשחזרתי ארצה ועכשיו), אבל תמיד תישאר צביטה בלב כאני אראה תמונה שלנו ביחד או אעבור במקום שאהבנו לאהוב בו.

במסגרת סידור שולחן העבודה, מצאתי כמה פוסטים שבסוף לא פרסמתי בזמנו. בין הזמן שכתבתי אותו לזמן שהחלטנו שאנחנו שוב לא מדברים, נתתי לסימפוני לקרוא אותו, לבקשתה. היא לא אמרה הרבה.

הוא כבר ממש לא רלוונטי. אבל זה מסוג הפוסטים שאתה רוצה שתוכל לקרוא עוד כמה שנים.

הכול עלה מחדש בשבוע השני של יולי. עד אז דווקא התמודדתי עם לא להיות ביחד בכלל לא רע. התרגלתי לזה שאסור לנו לדבר. לא חשבתי עליה, לא ריצית להתקשר אליה, לא פנטזתי עליה, טוב, לפחות לא רציתי יותר מידי. עד הטלפון ממנה. סימפוני התקשרה, כולה עצובה שיש לה איזשהו אירוע (שאני לא יכול לספר עליו מטעמי פרטיות שלה) ושאף אחד לא עומד להגיע.

לא רציתי לבוא; זה רחוק, זה בשמש, זה משעמם וזה איתה. מי יודע מה לפגוש אותה יעשה לי. אבל הפחד להיות לבד הוא פחד שאני מכיר טוב מאוד ואחרי שסימפ' הצילה אותי פעמים רבות ממנו, אני לא יכולתי לזנוח אותה לאותו פחד שמשתק אותי. ולו רק בגלל כל מה שעברנו.

אז תפסתי חבר, שיבדר אותי בשעמום ואולי בעצם נוכחותו ימנע ממשהו לקרות ונסעתי. הכל היה צפוי, הנסיעה, הטקס, המקום. הכול, אולי חוץ מהחיבוק. חיבוק קטן, ידידותי, נחמד, בין אנשים שמכירים כבר המון זמן ויודעים הכול אחד על השני. אם הוא כזה, ידידותי, אז איך זה שהחיבוק אחד עם בגדים, קצר ותמים איתה מרגיש יותר טוב וממלא מלילה שלם עם אחרת.

שם, בו במקום, החלטתי להפסיק להלחם. אחרי הטקס כשהיא הזמינה אותי להיפגש ברגילה שלה כבר לא אמרתי שזו נוגד את הכללים שהצבנו לעצמנו. אחרי יום או יומיים כשדיברנו בטלפון וכשהיא הבהירה בדרכה הבוטה והבלתי מתפשרת שאני מגיע בשביל שהיא "תעשה אותי" כבר לא אמרתי שזה רעיון ממש ממש טיפשי ושזה יסבך אותנו.

הייתי שלם עם זה. מפוחד, אבל שלם. זה מה שאני רוצה. הספקתי כבר לפסול בשבועות האחרונים סיבות משניות כמו שאני חרמן, שאני משועמם, בודד או שאני צריך קצת חברה נפשית. את כל אלו קיבלתי ועדיין רציתי, רציתי אותה.

אז בהחלטה ספונטאנית השארתי הודעה למנפאוור שאני מבריז מחר בבוקר מהעבודה של שמירת בגריות ושיסתדרו בעצמם והופה אני בדרך לרכבת. אמא הקפיצה אותי לרכבת, לא אמרתי לה כלום, חוץ מזה שאני חוזר למחרת, אבל היא ניחשה ישר למי אני נוסע. אינטואיציה נשית, או אמאית, או שסתם כל אחד יכול להרגיש כמה שאני עצבני, שותק והרהרן כשאני לחוץ מסימפ'. דברים שאפילו הג'ינגי בניו זילנד יכול לזהות בי.

הגעתי בשביל לפגוש אותה. הסקס היה תירוץ. היא אספה אותי מהרכבת ולקחה אותי לקניות בסופר מרקט, כמה מתאים לנו. שיחקנו משחקי כוחות במחזוריות של שלוש הקנטות, מחמאה אחת ואז חצי ליטוף או כאפה.

בנסיעה חזרה מהסופר במסגרת העלאת זיכרונות קלטנו, שבצחוק ביזארי של הטבע, או בסימן משמים, או בסתם צירוף מקרים מוזר, היום הזה, 9/7 , שבו נפגשנו, הוא בדיוק היום שנתיים שלנו ביחד, אם היינו ביחד. שנתיים מאז שהיא הגיעה אלי וראיתי אותה בפעם הראשונה. מה שגם אומר שמחר, כשנתעורר ביחד, יהיה שנתיים לפעם הראשונה שהתנשקנו וישנו ביחד. שכחתי לגמרי מהתאריך.

היא כבר לא מאמינה בדברים כאלו, היא היום הרבה יותר קשה, השפעתי אליה יותר מידי או הצבא או שברון הלב. אני לעומת זאת הושפעתי ממנה, אני לא מסוגל להניח בצד את המקריות הלא סבירה הזאת.

הרי מלכיצדק, מלך שלם, אמר לנער בספר האלכימאי שהחיים מלאים אותות. חייבם ללכת אחריהם, הם יכוונו אותך נכון. אם תתעלם מהם תאבד את היכולת לקרוא אותם ואתה תישאר בלי כיוון בחיים. מה כבר יכול להיות אות יותר גדול מאשר לא להיות ביחד יותר משבע חודשים ולחזור לחיפה בשביל לנשק אותה ולשכב איתה בדיוק ביום שנתיים שלנו?!

לשם שינוי, הייתי מאושר. הייתי יותר מאושר ב20 שעות האלו מאשר בחודש האחרון. פתאום הרגשתי שלווה ורוגע. אבל רק שהתרכזתי ברגע הנתון, כשדחקתי הצידה את המחשבה שמחר אני אעזוב וכשלא ניסנו לשרוף אחד לשני את הנפש עם סיפורים על מה כל אחד עושה ועם מי הוא שוכב בימים אלו.

אז הייתה התכרבלות מול המונדיאל, סקס בלילה, שינה טרופה (עם משהו תקוע בגב ורק בבוקר גליתי שאני ישן על הוויברטור שלה), סקס בוקר, סקס צהרים ובעיקר המון המון אהבה.

כן, בדיוק כמו שחששתי, כמה שעות של אושר איתה העלו ישר את הכול חזרה. הלב צועק, תפוס אותה, חזר אחריה ותך כמה דקות היא שלך, רק שלך. הלב אפילו אומר שאני כן אצליח לעמוד ביחסים מרחוק דרך הצבא. אולי אפילו עוד שנתיים שלמות עד שתשתחרר. אבל כרגיל, כמו האנשי רקע באלכימאי, במקום להקשיב ללב, לדבר איתו ולרצות אותו כי הוא מעוניין רק בטובתך, אני רק רב איתו.

בצעד ילדותי משהו, "כי היא עושה, אז גם אני יכול/צריך" החלטתי להיפגש אחריה עם הסטודנטית שלי. אחרת לא יצא לנו להיפגש שבועיים שלמים ולא ממש רציתי להיות לבד בזמן שסימפ' פוגשת את הבחור זין הקטן שלה.

אז התקשרתי לסטודנטית, קשקשתי משהו בקשר לטיול יום עם חבר בצפון ואם היא רוצה שאני אקפוץ בדרך. לא תכננתי לספר לה על סימפ', אנחנו עדיין לא שם, אפילו לא קרוב למקום שבו אפשר לדבר על אקסים. לא תכננתי גם להגיד לסימפ' שאני פוגש את הסטודנטית. לא ראיתי סיבה להגיד לה. סתם סבל הדדי נוסף. עד שסימפ' הציעה בעצמה שהיא תוריד אותי אצל הסטודנטית. ביזארי. לא רציתי לשקר לסימפ'. להסתיר דברים זה דבר אחד, אבל לשקר זה כבר no no. אז התפתלתי ובסוף סיפרתי לה שכבר קודם, שהלכתי לשירותים, קבעתי עם הסטודנטית.

סימפ' הורידה אותי מול הבית של הסטודנטית. לא הסכמתי לעוד פרידה מרגשת. אז רק אמרתי שאתקשר בחמישי, אחרי שהיא תחזור מהבחור שלה, נישקתי, יצאתי מהאוטו ולא הסתכלתי לאחור. הלכתי ישר לדלת דירה של הסטודנטית לפני שאני מתחיל לחשוב. היא קרנה לראות אותי, נשקה לי לשלום. אז ישבנו ודיברנו על שטויות במשך שעה ומשהו, לא עשינו כלום. היא הייתה צריכה לחזור ללימודים למבחן למחרת, הסיעה אותי לרכבת, נישקתי לשלום ויצאתי לרכבת.

וככה נגמר הפסודו שנתיים שלנו ביחד.

אז בקרוב אני גם אכתוב את ההמשך, על סקס שהוא כבר לא makeup-sex, על האושר, על הכאב, על למה אנחנו שוב לא מדברים ועל SMS ביזאריים