מחפש מברג פנוי להברגה

אם היהדות אומרת ש"אני" זה רק מעין כלי, שנוצר ע"י האל, חי בזכות האל ושעושה פעולות חיוביות או שליליות למען ומול האל. מעין בובה מגניבה לשעשוע אל שלא צריך שעשוע.

ואם הבודהיזם אומר שאין בכלל "אני", כי אני ואתה, והסביבה שלי והכל בעצם, שאני קולט בתור קבוע תמידי ואמיתי הוא רק קטן, חסר חשיבות ובר חלוף.

ואם הקפיטליזם אומר שיש רק "אני". תדרוס את כולם, תדאג לעצמך, לצרכים הגופניים שלך, ותזנח את כולם, אלא אם כן אתה יכול להוציא מהם כסף.

אז אני רק מבין שככל שאתה שואל יותר "מי אני", בדיוק באותה מידה אתה מתרחק מאיזשהיא תשובה.

אז הסרתי את עצמי מטבעת האתיאיזם. לא כי פתאום הייתה לי פריצת דרך רוחנית, חוויה קרובה למוות או סתם שטיפת מוח מוצלחת. אבל פשוט כי בעצם ההכרזה הכל כך בטוחה במשהו שאף אחד לא יכול להיות כל כך בטוח בו, אני לא יותר טוב מחרדי שסוגר את עצמו במאה שערים ומכריז שאין שום דבר אחר ולא מעניין אותו גם אם יראו לו שיש.

וזה נוגד את ההחלטה שלי להקשיב לכולם, ללמוד כמה שיותר מכולם, ולהתייחס לכולם בכבוד, בחשדנות, מחשבה בריאה וקצת ציניות. גם לאתיאיסטיים.

:There's a passage I got memorized, seems appropriate for this situation:

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים

ובדרך חטאים לא עמד

ובמושב לצים לא ישב:

כי אם בתורת ה' חפצו

ובתורתו יהגה יומם ולילה:

והיה כעץ שתול על פלגי מים

אשר פריו יתן בעתו

ועלהו לא יבול

וכל אשר יעשה יצליח:

לא כן הרשעים

כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח:

על כן לא ייקמו רשעים במשפט

וחטאים בעדת צדיקים:

כי יודע ה' דרך צדיקים

ודרך רשעים תאבד:

תהילים פרק א

מצבנו לא מי יודע מה, אסירים מתרוצצים להם בארץ, ילדות נרצחות על סיגריות בשירותים, כדורגלנים משבשים משחקים, גם שופטים לוקחים שוחד, גם שופטים אמיתיים, הפסקת אש זה אומר רק כמה קאסמים ליום, איראן מנסה להשמיד אותנו, גם הסורים חושבים איך לעשות את זה, בעצם גם החזבללה והחמאס, אבל מה זה השמדה ואיום קיומי שגם הקיום הוא לא משהו, אנשים רעבים, עייפים, מדוכאים. הא וגם לא יורד גשם בשביל החקלאים.

וגם בחזית האישית המצב הוא לא המשובח ביותר, לא עובד, לומד לפסיכומטרי כל הזמן, או לפחות עושה את עצמי לומד, אין כסף והקצת שיש הולך על לקנות משקפים חדשים, במקום אלו שנגנבו, לא נפגש עם חברים, לא הולך לחדר כושר, מאבד את כל הכושר הגופני שהיה לי משביל ישראל, לא עושה מדטציה, לא עושה סקס, אין אהבה, לא ישן טוב, לא קורא מספיק, רואה יותר מידי טלווזיה, דוחה משימות בירוקרטיות שאני חייב לעשות, אין לי אמצעי תחבורה, לא מתמיד בטיפוס קירות, לא מתמיד בעליות מתח היומיות, קר לי, כל הזמן קר לי.

הא, ובנוסף להכל כבר 11 בלילה, אחרי שלמדתי היום איזה 250 מילים חדשות לפסיכומטרי ועדיין נשארו 15 שמסרבות בכל תוקף להלמד ומחר בבוקר יש בוחן על המילים האלו.

אבל

כלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה כלום לא קורה פה הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב הרבה בחורות יפות והרבה אמנות ותרבות הרבה מילים בפסיכומטרי והרבה חלומות מתרסקים ולי זה נראה פתרון ללכת לישון הלילה

כי מחר הכל מתחיר להשתפר! מחר הוא היום הקצר ביותר. השמש תשקע מוקדם והלילה יהיה ארוך וקר. אבל זהו, מכאן יהיה רק יותר טוב. מה21 בדצבר, יום המפנה החורפי, הכיוון יתחיל להשתנות, הלילות יתחילו להתקצר, הימים להתארך. השקיעה תתאחר ותתאחר, יהיה יותר זמן לעשות דברים בחוץ, יהיה תחושה של יותר זמן. ככל שיהיה יותר שעות אור יהיה גם יותר חם. מאמצע ינואר הטמפרטורות יתחילו לטפס והנה כבר תיכף יגיע פברואר, עם כמעט תחילת האביב, סוף הקור והגשמים. סוף הפסיכומטרי ב19 לפברואר וחזרה לחיים נורמליים, חמים, עם סנדלים, זיעה ועונת המלפפונים. אז,

כלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה כלום לא קורה פה הכל שקט, הכל שקט איזה לילה יפה לחלום חלומות יפים (זכויות היוצרים נחמסו באכזריות מאביתר בנאי ומילותיו נהרסו על ידי)

נכון שזה נפלא היכולת שלי להצמד למשהו אחד טיפשי שעושה אותי אופטימי ושמח. בלי באמת סיבה הגיונית. אבל לא צריך הגיון בשביל להיות מאושר. לעומת זאת, נראה לי שיכלתי להמשיך למצוא סיבות למה חרא ועצוב, בכל זאת זה הרבה יותר קל. במיוחד ליהודים. לא סתם הטלת האשמה כונתה The Ultimate Jewise Weapon בסרט הפטיש העברי.

אבל אז נזכרתי במשהו שלימדו אותי, המחשבות שבמוח עוברות על קשרים בין התאים הנוירונים, כל מחשבה מחזקת את הקשר בין 2 נוירונים. כלומר ככל שתחשוב כמה שרע לך, כל דבר שתחשוב עליו יזכיר לך שרע לך ודפקו אותך. אם תשתדל לחשוב על החיובי, תהיה מאושר, תדחיק את העצוב, אולי אפילו העולם יחייך אליך. קצת פשטני, קצת פופוליטי וביולוגיה בגרוש, אבל דוגרי במהות שלו נכון.

אז מה אמרנו, הא כן,  יום היפוך החורף, מדהים איך בהמון תרבויות יש בתקופה הזאת התחדשות, לידה ואור. יש אנשים שמאמינים שביום הזה נולד האל מחדש, השמש מתחילה את מסעה מחדש. מתחילים שנה חדשה. לא סתם הרומאים הנוצרים בחרו את התקופה הזאת כתחילת השנה החדשה. ואל תגידו שזה התאריך שישו נולד בו, כי זה חיקוי של תאריך הלידה של השמש.

הנצרות חוגגים את חג המולד עם אורות על עץ האשוח, שבטים בצפון אירופה היו חוגגים עם מדורות גדולות ואנחנו חוגגים את חג האורות עם חנוכיות.

ויש כאלו שסתם עושים מסיבות ענקיות, מסיבת נשים במנחת עין יהב לכבוד החילוף החורפי.

או סשן מדטציה להתחבר לשער האנרגטי בלילה הזה, או משהו כזה.

דרך אגב, לא רק שלא ממש ברור למה אנחנו מדליקים חנוכיה, אלא יותר לא ברור איך החנוכיה אמורה להראות. דברו על נר אחד, להראות את הנס, אז איך הגענו ל9 נרות? לא ברור. בכלל בית שמאי מפרש שצריך להדליק 8 נרות בלילה הראשון וכל לילה להפחית אחד. אבל כרגיל אנחנו חיים לפי פירוש בית הלל.

כנראה שאני סתם מנסה לדחות את הזמן לחזור ללימודים.

אז שכל אחד יחיה באומנותו, כל עוד זה עושה אותנו מאושרים, והעיקר שנשמח בחגינו ונשאר אופטימים...

ביום שבת האחרון התגלגלתי לבית כנסת ברשל"צ. לבן דוד היחיד יש בר מצווה וזו סיבה לכתת את רגלי עד רשל"צ הרחוקה בשביל מנה גדושה של משפוחה וקורטוב דת.

אחרי איחור קל אך אופנתי הגעתי. אני תכננתי להיות פסיבי. אני אשב, אקרא קצת, אחלום קצת יותר וסה"כ כולם יהיו מרוצים. אבל לא כולם חשבו ככה. הרבי, הסבא של חתן הבר מצווה, ועוד כמה אנשים שאין לי מושג מי הם, הציעו לי לעלות לתורה. סירבתי בנימוס, כמו שסירבתי גם בעבר. אבל מבחינתם הצעה בעל כבוד שכזאת זה לא משהו שמוותרים אליו. אז הם נדנדו, הם הציקו, שעמם לי והם הפריעו לי לחלום וידה ידה ידה אני נמצא על הבמה בבית הכנסת ועולה לתורה.

איך היה? וואלה, פעם שנייה יותר קל. את הברכות פתיחה וסיום אתה כבר זוכר בעל פה והם כתובות בגדול מולך ומעבר לזה כל מה שהייתי צריך לעשות זה להחזיק את הצד הימני של ספר התורה. הא, וזה גם כלל איזשהיא נשיקה בהתחלה ובסוף. איך בגיל 13 התאמנתי חודשים ופה אני מסיים תוך 4 דקות?!

ירדתי, נתתי צפחה לבן דוד שעלה אחרי, וראיתי סבתות מרוצות. מפתיע כמה קל לרצות סבתות לפעמים; טלית, כיפה, שלושה ברכות לצד החזן ויש להן על מה לדבר שבוע במשחק הבריג'. טוב נו, כנראה שסה"כ היה רעיון טוב. הרבי הזה יודע מה הוא עושה.

חזרתי לי לחלום בזמן שהבן דוד שלי מזייף ומרעיד את חלונות בית הכנסת. התחלתי להריץ בראש את אירועי הבוקר. איך התעוררתי בחיפה בזרועות סימפ בשש בבוקר. איך לא הסכמנו להפרד ולא ויתרנו על המסורת של סקס ביום שבת בבוקר. ואז זה פגע בי, עשיתי קוויקי כמה שעות לפני שאני עולה לתורה. כמה ביזרי: חפוז בבר המצווה! הרי אותה יד שהרגע אחזה את הגליל הימני של ספר התורה, היא עדיין בעלת ארומה שאי אפשר לטעות בה, יש לה ריח של סקס! השילוב המוזר בין גומי של קונדום, ברטולין וזרע.

זה גרר שלל מחשבות נוגות על אורח חיים פרוץ, נהיגה לבית הכנסת, רק כדי לנקות את העוונות בבית הכנסת. אבל בעצם עלייה לתורה לא מנקה את העוונות, אלא היא הגבול שאחריו אתה אחראי למעשך מבחינה דתית. אבל עברתי את זה פעמיים. האם עכשיו אני אחראי כפליים לסטייק ברוטב שמנת? האם אני איענש פעמיים?

המחשבות הופסקו ע"י הקולות של סוכריות וטופי שפוגעות מסביבי וקלטתי שאני צריך לתפוס מחסה...

מסוג הדברים שבהם אתה נזכר על שלושת רבעי בירה ושוט וויסקי. אחרי שברשימה האחת לפני אחרונה הייתה לי בעיה להסביר את הרגשת השייכות ליהדות למרות האתיאיסטיות שלי מצאתי את התשובה. הרב מרדכי גפני הסביר את זה הכי טוב:

האדם היהודי מורכב משני דברים, הדת היהודית והזהות היהודית. אתה יכול להתכחש ולסרב לדת היהודית, אבל אתה לא יכול להתכחש לזהות שלך. בזהות שלך אתה יהודי, מעצם זה שגדלת בארץ, במשפחה יהודית, שלימדו אותך יהדות וערכים יהודיים.

התכחשות ליהדות כזהות, היא התכחשות לזהות של עצמך, כלומר התכחשות לעצמך, אתה לא יכול. אם אתה מתכחש לעצמך ועברך, אז מה בעצם מרכיב אותך?

אתה יהודי, גם אם אתה לא מאמין בדת.

לכן בדתי אני לא יהודי, אין לי שום דת, לעומת זאת בזהותי אני יהודי.

אוקי, די אם הפלפולים הפילוסופים האלו, אני מבטיח כמה פוסטים רדודים...

הערה קטנה, אם אני פוגע במישהו אני מתנצל אבל ככה אני מרגיש ולכן זה מה שאני אכתוב. מעבר לזה, אין לי בעיה שבתגובות תקללו אותי או את אמא שלי, אבל תבטיחו לי שלפני שאתם עושים את זה, תקראו באמת את כל הפוסט.

כן, אני רואה צביעות מסביבי. כל האנשים שבאים לבית הכנסת פעם אחת בשנה, "ביום המבחן". אנשים שלא קשורים לשם, אבל מראים בכוח שהם לא קשורים. נשים עם מחשוף או ביגוד צמוד. ילדות שמסתכלות על החזן שר וביד מחזיקות את הנייד ומתקתקות הודעות לחברות. הרי ידוע שיש שם אנשים שנפגעים מדברים כאלו. האם אי אפשר להפסיק ולו רק לתפילת כל נדרי.

לעומת זאת גם ההפך הוא לא יותר טוב. ביום כיפור, היום היחידי בשנה שבית הכנסת באמת מלא, נהוג לקנות, סליחה, לתרום, ולקבל בתמורה (יחי ההבדל) מושב שמור. האם האנשים שתרמו בערך 1000 שקל לבית הכנסת בשביל מקום מכובד אבל באים רק ביום כיפור ולפעמים אפילו רק לתפילת כל נדרי הם הצדיקים יותר?! האם באמת מישהו חושב שהכסף יקנה כפרה.

בין היתר אפשר לספור גם כל הארסים שפתאום לובשים לבן וכיפה ונהיים צדיקים.

כל הצביעות הזאת מגעילה אותי. הדו פרצופיות מגעילה אותי. ובמיוחד כל החיבור הזה של דת וכסף מגעיל אותי. אני חושב שיש לי סיבה מוצדקת:

יש כמה מועדים שאדם לא דתי יכול להתחזק בהם; בר מצווה, הכנות לחתונה, אירוע מסכן חיים ועל ערש דווי. האירוע היחידי מבניהם שאני עברתי הוא בר מצווה. כן, לקראת הבר מצווה, כל התפילות, השיחות וההתרגשות השפיעו עלי, התחזקתי. פעם ראשונה התחלתי לחשוב על רוחניות ודת. לא שנהייתי דתי כשר, אבל לא פסלתי את אלוהים, קראתי מפעם לפעם בתנ"ך, שמרתי כשרות באוכל וביקשתי בקשות מההוא למעלה.

שבועיים לפני השבת של הבר מצווה שלי, אילנה דיין שידרה תחקיר בתוכניתה "עובדה" ושם בפריים טיים של שמונה וחצי, ריצד על קופסת הפלא, רב הישוב, הרב שלי, בכבודו ובעצמו, במצלמה נסתרת כשהוא מוכר אישורי גיור, רווקות, חתונה ומה לא, מזויפים כמובן. איזה כיף. הוא עוד הספיק לעשות את השבת שבה עליתי לתורה, אך לאחר מכן כבר נמצא לו מחליף, הוא נזרק מהישוב, נחקר במשטרה ולעולם לא ראיתי אותו או שמעתי עליו עוד.

אני חושב שמשם רק התרחקתי יותר ויותר מיהדות. עד שאיפה שהוא בתיכון הכרזתי לעצמי שאין אלוהים ואם כך, אז אין סיבה לפחד או לעשות כמו שהספרים מימי הביניים טוענים שצריך לעשות ("שולחן ערוך", כמובן).

מי בכלל החליט שהתפילה בתחילת יום כיפור היא החשובה. תפילת "כל נדרי" נחשבת כאחת מהתפילות החשובות ביותר. אני לא יודע לגבי זה, אבל היא בהחלט אחת המעצבנות ביותר. משום מה ההמונים באים דווקא לתפילת כל נדרי שהיא בעיקרון פסקה בארמית, שחוזרים אליה שלושה פעמים תוך כדי תחרות מי יכול לשיר יותר לאט. זאתי אחת התפילות היותר משעממות שיש. תתפלאו, אבל יש תפילות יפות, כמו שיר הכבוד בשבת בבוקר.

אני בכלל מתנגד לרעיון מאחורי תפילת כל נדרי, שהוא אם לא ידעתם, התרת הנדרים. יש ויכוח אם זה התרת הנדרים שהיו בשנה שעברה או אלה שיבואו, אבל זה לא חשוב. נדר אמור להיות הבטחה שלא מפירים בשום מקרה. איך יכול להיות שבתפילה אחת קטנה שחובה לעשות מבטלים דבר רציני וגדול כמו נדר. זה אבסורד, נדר זה רציני, כל כך רציני שלכן כל אדם דתי יגיד תמיד על כל הבטחה "בלי נדר" או "אם ירצה השם" כדי שלא חס ושלום יחטא בשבירת נדר.

למען האמת, למרות כל התכנונים, שלי ליום כיפור הגוף החליט אחרת. אחרי שהתעלמתי מסמני המחלה המגיעים והלכתי לעבוד בלילה שלפני ערב החג, המחלה פגעה בי בחג. חוץ מגיחה לשעה וחצי לבית הכנסת בערב החג לא יצאתי כל יום כיפור מהמיטה. סחרחורות, השתעלויות וסרטים הרכיבו את רוב החג.

אז רק רגע, זה לא נורא צבוע מצידי לכתוב את כל דברי הכפירה שלי ובכל זאת ללכת לבית הכנסת? אני הולך לבית הכנסת בערך פעמים-שלוש בשנה, במעין נסיון לשמור קשר עם המסורת היהודית, בלי קשר לאמונה שלי. אני יושב, סופג את האווירה, מהרהר בתפילה ובדת בכלליות ותמיד מגיע למסקנה שאין אלוהים וגם אם היה, זה לא הדרך הנכונה לרצות אותו. אני הולך עם אבא, עד לפני שנתיים גם עם סבא ז"ל, יושבים שלושתנו, ביחד במעין אחווה גברית. משחקים ביחד בכל הצעצועים היפים כמו סידור מהודר וטלית מושקעת ומקופלת. לא שהם הרבה יותר דתיים ממני. אבל הרבה יותר חשוב להם הקשר שנשאר ליהדות. הם לא עברו את השלב מההגדרה העצמית של חילוני לאתיאיסט.

אבל בעיקר אני הולך לבית הכנסת כי קשה לי. האמונה שאין שום כוח עליון ושום דבר מכוון, שהכול מקריות וטמון בנוסחאות חוקי פיזיקה היא נורא קשה. לא רק נורא קשה אלא גם אימתית ומפחידה. הרי הכל יכול לקרות. עלול ליפול עלי פסנתר ברחוב ולהרוג אותי ולא בגלל שעשיתי משהו לא טוב, אלא פשוט בגלל שהתעכבתי שלוש שניות לעזור לזקנה לחצות את הכביש. זה שהתעכבתי גרם לכך שבמימד הזמן הייתי בנקודה במרחב שבה כוח המשיכה משך את הפסנתר עלי. מקרי לחלוטין. מזעזע! בגלל זה הרבה יותר קל להאמין שהכל מגיע מלמעלה ושמישהו משגיח אליך בחיים המטורפים האלו. אבל אני לא מאמין שכך המציאות ולכן יש את הציטוט "גם אם אין אלוהים, מישהו ימציא אותו". עם הפילוסוף התורן סליחה, אני לא זוכר מי אתה, הגיוני מאוד שניטשה.

בגלל הקושי העצום הזה אני רוצה מאוד, נואשות אפילו, להאמין בכוח עליון. לכן אני אלך לבית הכנסת,

לשיעור תורה,

לשיעור קבלה,

אלמד על נצרות,

אקרא באינטרנט,

אקרא כתבה בעיתון,

אלך להרצאת פנג' שוי,

אתעניין בגלגול נשמות,

אלמד על תחיית המתים,

אקרא פליירים של ברסלב,

אלך להסבר על יאנג ויאנג,

אקרא ספר פילוסופיה מסובך,

אלך להרצאת קריסטלים ואנרגיות,

איזום שיחות עם דתיים על אלוהים,

אלמד במה האמינו בתקופת בית שני,

אשמע הקלטות של הרצאות של הרב זמיר כהן

אראה את התוכנית של הרב אוהד אזרחי השאנטי המגניב,

ועוד ועוד ועוד

ובכולם אפתח את הראש, אקשיב בשקט, אנסה לדון עם עצמי בראש ותמיד אגיע למסקנה שזה נשמע מאוד משכנע, נחמד ויפה אבל זה לא נכון בגלל שאין בעולם כוח עליון. קשים חייו של אתיאיסט...

כמה ימים לפני יום כיפור, היום הקדוש ביותר ליהדות, היום שבו עושים את ההחלטות הדתיות בשביל כל השנה. כמה לא מפתיע שאני נתקף במחשבות כפירה. בדיוק כמו שנה שעברה.

העבודה החדשה בתחנת הדלק בשירות עצמי מתגלה כלא כל כך נוראית כמו שזה נראה בהתחלה, בעיקר בגלל שאני כבר לא מתלמד ואין מישהו שיושב לי מעבר לגב וטוען על כל דבר שאני עושה את זה לא נכון. בקיצור, בינתיים, נחמד לי.

בתור תחנת דלק, המקום פתוח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. מאז שהיא נפתחה לפני קצת פחות משנה, היא לא נסגרה לעולם. עד עכשיו, בסוף שבוע הקרוב כשיגיע יום כיפור והיא תיסגר ל25 שעות. הבעייתיות היא, שבתור תחנה שלא נסגרת לעולם, הרבה דברים יקרים נמצאים תמיד בחוץ. דברים שקשורים רק עם מנעול קטן אבל עולים הרבה מאוד כסף.

לכן הוחלט במטה החברה, שאחד העובדים ישמור, כלומר ישב וישן 25 שעות בתור הסופר הקטן שבתוך התחנה. ישלמו לבחור 200% משכר מינימום, כלומר ביום אחד של עבודה, ניתן להרוויח כמעט 1000 שקלקים. בהחלט סכום שאין לזלזל בו.

עכשיו פה נכנסת ההתלבטות, מצד אחד, זה קצת כמו בצבא, קונים ממני שמירה בסכום אגדי. זה אפילו לא באמת לשמור, זה לשכב ולישון בתור בניין ממוזג. הרי אף אחד לא באמת ידע אם אני שם או בים, אין לי נשק או משהו, מקסימום שאני עושה אם אני רואה משהו חשוד זה להתקשר למשטרה. חוץ מזה, גם בבית אני הרי לא מתכוון לצום או לא להדליק מכשירי חשמל. אני רוב הזמן אהיה בבית משועמם. אז למה לא לעשות את זה במקום אחר ולקבל על זה הרבה כסף?

אז זהו, שזה יום כיפור ואפילו שאני אתיאיסט, יום הכיפורים מייצג משהו: את הקשר והקטן והחלש שיש לי בתור לא מאמין, אך חלק מהקהילה, לדת.

בניגוד לצבא שביום כיפור 2001 הוכרחתי לשמור על הבסיס, כי זה באמת חובה, במקרה הזה לעבוד תהיה בחירה שלי, וזה יהיה עבור כסף. אם אני עושה את הבחירה הזאת, אני מקלקל סופית את יום כיפור, כי מה יכול להיות יותר נורא מלבחור לעבוד ביום כיפור. אמנם העובדה שאני לא אהיה בבית הכנסת בכל נדרי לא מדירה שינה מעיני, אבל איזה מין יהודי יתנדב לעבוד ביום כיפור.

נכון לעכשיו, אף אחד לא בחר לעבוד ביום כיפור. הבוס טוען שאם אף אחד לא יתנדב, הוא יעשה הגרלה ומי שיצא יהיה מחויב. אני חייכתי בליבי. אחרי שבמשך שלוש שנים האיום היה שירתקו אותי לשבועיים או יכניסו אותי לכלא לכמה שבועות, האיומים של העבודה נראים אנמיים משהו:

אפשרות ראשונה שלהם היא לנזוף בי, כלומר לצעוק עלי ולהאט את ההתקדמות המהירה שלי בדרגות העובדים. רק שיהיה ברור, אני אצטרך להיות שם שלוש שנים כדי להתקדם ואני בקושי מתכנן להיות שלושה חודשים.

אפשרות שנייה היא לקנוס אותי ולהוריד בשכר. אבל לאור העובדה שאני מקבל מינימום ואפילו מרמים אותי קצת בשעות, אין מאיפה להוריד.

אפשרות שלישית והחמורה ביותר היא לפטר אותי. אבל אני שואל, איפה עוד אני אמצא חרא עבודה בשכר מינימום, שאני לא אוהב ושלא דורשת שום ידע או כשרון?!

כלומר אני לא מתרגש מהאיומים שלהם וכל פעם שאני נלחץ או מתעצבן מהעבודה אני משנן לעצמי את המשפטים האלו.

ניסיתי להתייעץ עם אנשים לגבי הדילמה. החברים שלי באופן די מפתיע מציגים חזית אחידה של "למה לעזאזל לא לעשות בדיוק את אותו הדבר כמו בבית רק לקבל עבור זה הרבה כסף?!".

ההורים ואחרים קצת מרימים גבה לגבי לעבוד ביום כיפור, אבל לא מביאים עמדה נחרצת.

לכן, הויכוח נוצר בעצם בין ההיגיון הלוגי שלי שרוצה כסף לבין הנפש שטוענת שלעבוד ביום כיפור זה באיזשהו מקום לא נכון. יש לכם עצה?

כרגיל אני כותב על אירועים באיחור של שבוע ומשהו. במוצאי שבת שהייתה בראש השנה התקשרה אלי ידידה מהיחידה בצבא. היא סיפרה שהאח הקטן של ליאור, בחור ששירת איתנו ביחידה, נהרג.

אחרי ההלם הראשוני שלי, היא סיפרה שהאח (ניר), בן 12, רכב על סוס, נפל, נכנס לתרדמת ומת אחרי יום. חלק ממכם בטח ראיתם על זה כתבה בעיתון או בתוכנית הבוקר בערוץ שתים בגלל שהם החליטו לתרום את האיברים שלו. את האח הקטן לא הכרתי, אולי ראיתי אותו במסיבת השחרור של האח הגדול, אבל אני לא זוכר אותו. לא שזה רלוונטי בכלל, הולכים בשביל החבר מהיחידה, ליאור.

התייצבנו בבית הקברות בשעה היעודה. מסתבר שהטעו אותנו ופספסנו את ההספדים שהיו במקום אחר. אחרי שלושת רבעי השעה הגיעה שיירת האבל. מרוב אנשים לא ראינו אפילו את ליאור.

אתיאיסט שכמוני; שלל משפטים בשפה ארכאית, ברכות עתיקות ושאר מנהגים שנקראים תפילת קבורה לא משפיעים אלי. הם לא גורמים לי לעצב, לא לשלווה נפשית, למען האמת הם גורמים לי לכלום. אולי הרגש היחידי הוא כעס לדת, איך כשאדם אהוב נעלם, משכיחים אותו בעזרת חזרה על משפטים קבועים מראש כשהרב קורא את השמות הנכונים מהדף בחלקים החסרים!

נעמדנו במקום טוב, לא קרוב מידי, לא רחוק מידי. לא שמענו את התפילה או ראינו את הטקס. לא שזה משנה. אבל צעקות השבר של האימא/סבתא החרידו את הלבבות של כולם. זה היה ממש קשה.

ההלוויה נגמרה תוך כמה דקות. חלק מהאנשים התחילו להתפזר. רוב האנשים, כולל אותנו נעמדנו בתור ארוך לניחום האבלים. הרי למה באנו? לא הכרנו את הילד ואני לא מאמין שאמירת האמן שלנו במקומות הנכונים תעזור לעליית נשמתו לדבר בלתי ברור שנקרא גן אדם (לפי האמונה היהודית/נוצרית). גם לא באנו בשביל לעשות רקע בצבע חאקי של מדי א' וכמתות אדומות על הראש. באנו בשביל להראות נוכחות למען ליאור.

בין ההמונים בסוף מצאנו את ליאור. כל אחד חיבק אותו. לא הייתה לי בררה, לא היה לי משהו לומר אז גם אני חיבקתי אותו. לא אמרתי דבר, חבקתי. לא הסתכלתי לו אפילו בעיניים. הרגשתי לא בנוח, ניתקתי, יותר מידי מהר, כרגיל. אני לא מרגיש נוח, אני לא מכיר אותו כל כך טוב. אני לא בקושי מחבק אפילו את החברים שלי. המשכתי, חברים אחרים חבקו אותו. נעמדנו לידו, בלי לומר מילה, מסתכלים בדומיה על תלולית האדמה החדשה ועל ההמונים שעוברים.

התחלתי לחשוב על כל הקטע; גם איך אני ארגיש אם חס ושלום יקרה משהו לאחת מאחיותיי הגדולות, איך אני ארגיש, מה יקרה. אבל חשבתי במיוחד על הלוויה, אני לא ארצה חבורה על אנשים שאני לא כל כך קרוב אליהם ינסו להיות החברים הכי טובים שלי, דווקא כשאני הייתי רוצה להיות לבד בשקט עם כמה החברים הקרובים שלי. התחלתי להרגיש ממש לא טוב, מעין בחילה משולבת בחולשה.

התרחקתי מההמון, התיישבתי בצל וחשבתי עוד קצת. בטח רק אני, סגור, שתקן ואוהב את תחושת ה"לבד", מרגיש ככה. אנשים אחרים רוצים להיות מוקפים באהבה, לא משנה כמה זמנית. אני לא הכרתי את ניר, סליחה אבל, לא כואב לי שהוא נהרג. אין לי משהו חכם להגיד לליאור, אין לי דרך להעלים את הכאב או אפילו להקל במקצת! מה אני תורם בהיותי כאן?!

לא קיבלתי תשובות, אבל המחשבות התחילו להסתדר. באותו זמן, או בגלל זה, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. חזרתי לאבלים. גם האנשים מהצבא התחילו ללכת. רובם בשקט בלי להגיד כלום לליאור. גם אני הלכתי אחרי כמה דקות בלי שאמרתי מילה אחת לליאור!

נכנסנו חזרה לאוטו, וכבר אחרי כמה שניות האנשים שהסיעו אותי חזרו לחיים הרגילים של הרכילות והצחוקים.

זה זעזע אותי, איך ליאור נשאר שם לבד, עם האבל ואנחנו נכנסנו למכונית והתרחקנו (פיזית ונפשית) מהאבל. כמה קל, פשוט, נוח ומזעזע!

אני מניח ששעה לפני יום כיפור רק מי שלא מאמין יקרא את הפוסט הזה. אני צריך להתחיל להתארגן ללכת לבית כנסת. אבל בשביל מה? ובכלל, האם אני עומד להשתמש באינטרנט ביום כיפור?

ערב יום כיפור 2003 ואני פחות מאמין מאי פעם!