מחפש מברג פנוי להברגה

משהו מוזר עובר עלי בזמן האחרון. איכשהו מאז תחילת הסימסטר, הכל לא במקום. למדתי חודש, יצאתי לחופשת פסח של שבועיים, שבוע לימודים ושבוע חופש של יום העצמאות. מה שהביא אותי למרחק שבוע ממבחני האמצע עם תחושה שלא ממש התחיל הלימודים הרציניים עדיין. קצת שאננות, שום דבר שאיזה נכשל או שניים לא יתקנו.

מעבר לזה, חלמתי חלום, שבו אני משתמש במסור החשמלי החדש לגדר החיה. המסור שאבא עדיין לא קנה במציאות, אבל אני מנסה לשכנע אותו. אני עומד ליד שיח הבוגנבילה האיום, זה שיש לי איתו יחסי אהבה-שנאה ארוכי שנים, מחייך ברשעות ומתחיל לחתוך בגובה החזה. אבל במקום שהשיח יקצץ, אני מציץ למעלה ורואה מגדל של בוגנבילה. גבוה ככל שהעין רואה. ככל שאני מתאמץ יותר לחתוך את השיח בגובה החזה ככה הוא נראה לי רק גדל וגובהה.

אז פרויד, מה אתה פאקינג אומר על זה?!

חוץ מזה, עם כל הזמן הזה שאני לא בדירה, פתחתי תחרות חדשה לראות כמה זמן אני מסוגל לחיות בלי שום אוכל בדירה. בין פיצות, המבורגריות, קפטריות ובעיקר התעלקות על חברים שיאכילו אותי, הלך די טוב. אתמול נכנעתי והצטיידתי בכל טוב וטוב. אבל שניה לפני, הייתי חייב לצלם את המקרר בדירה. ב2 המדפים העליונים אפשר לראות 2 שותפות שאוכלות בריא עם ירקות, יוגרטים, קינואה סילאן ושות'. ובמדף השלישי ניתן לראות את המדף שלי, שחוץ מיין ובירה, שאין כמובן לזלזל בחשיבות שלהם לדיאטה, יש זיתים בני שלושה שבועות, חומוס פג תוקף בלי פיתה וזוג אבוקדואים שכל כך פגועי קור שיכלתי להביא אותם לקורס "איחסון ירקות ופירות" שלי בתור עבודת בית.

רק טוב לכולם...

הייתי בהופעה של הבן של מאיר אריאל. איך קראו לו? לא זוכר. נו הבן, זה שהתחזק, סטייל ברסלב. מה שניהם ככה? טוב, אז אחד מהם.

הוא סיפר שבתור ילד הוא אהב מאוד טלווזיה ואבא שלו מאיר, שנא.

מאיר היה נכנס לחדר, מאיים לזרוק את הטלווזיה מהחלון ויוצא בכעס.

רק כדי לחזור אחרי רבע שעה ולהכריז אותו דבר.

ושוב

ושוב

מאיר אריאל טען שהטלוויזה זו קנוניה אחד גדולה להקהות את הלב. שנחשף לכל כך רוע, שפשוט לא יהיה איכפת לנו.

וכרגיל, בין גיבוב השטויות של אריאל מסתתרת אמת. כי הרי איפה אחרת הייתה נחשף לכל כך הרבה מוות, רצח, אונס, אלימות ותככנות מאשר בטלווזיה.

ולפעמים אני עוצר את עצמי ומרגיש שאני לא יכול להמשיך לצפות בזה.

כי אולי זה אלימות סטרילית, כי אף אחד באמת לא נפגע, אפילו לא רואים דם או סבל ואף דמות עגולה לא באמת נהרגת אבל לפעמים אני מרגיש שאני לא יכול להמשיך לצפות בזה.

שלא לדבר על הסרטי אסונות.

אבל אפילו, ראיתי לפני שבועיים פרק של האוס. והפסקתי באמצע. לא יכלתי עוד עם כל המוות, הסבל והציניות הזאת.

האם יכול להיות שאני מצאתי מישהו/משהו יותר מידי ציני בשבילי?!

עברנו את פרעה - מאיר אריאל

היא באה לפגישה לובשת שפם
הייתה לה עמידה של מפקד קומנדו ים
ביקשתי קצת שקט דיברה בקול רם
רציתי לשכוח היא רצתה גם

ביקשתי קצת רכות וחמימות גם
כי אני קר וקשה
אבל עברתי את פרעה (קר וקשה עלאק)
אעבור גם את זה

חית הברזל - מאיר אריאל
מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...

השבוע בנתיים:

• בחור קצת קוקו לקח פטיש 5 קילו והשמיד את הדירה יומיים לפני שחתמתי על חוזה שכירות שלה.
• חברה שלי החליטה שאני לא משקיע בה מספיק וחתכה. אבל משום מה ממשיכה להתקשר פעמיים ביום.
• הקונספט של למצוא טיסה ברגע האחרון לבלקן בין יום כיפור לסוכות התברר כחלומות באספמיה. כל הטיסות תפוסות ו/או יקרות. אז אני נשאר בארץ.
• המילואים התקשרו להגיד שהם כנראה רוצים שאני אבוא, אבל לא בטוחים. פעם שניה לא עניתי להם. אז בעצם יש סיכוי טוב שיעבור עוד זמן נכבד עם שאני אגלה אם אני נוסע בקרוב מאוד צפונה או לא.

שזה די הרבה התרחשיות לאור העובדה שהיום בבוקר קלטתי שאני שוקל האם לראות את המקצוענים או אפרת אנזל (או שזה היה אודטה בכלל).

אינני מרחם על צופי "האח הגדול". עדיף שיסגרו את עצמם שעות נוספות בבית. שיתחברו למחשב, לטלוויזיה, למצלמות האבטחה. שיחיו חיים של אחרים. ממילא הם ויתרו על החיים כמו שהם, וזקוקים למערכת משומנת וממומנת כמו ערוץ 2 כדי שתספק להם מראית עין של אינטרקציה.

אותה אינטרקציה קיימת בכל מקום, בכל רגע. לטוב ולרע, אלה החיים. אין לאינטרקציה הזו פריים טיים, אין לה הפסקת פרסומות. היא פשוט בכל מקום, כל הזמן, ולא צריך שום אודישן כדי להשתתף בה. מי שמוותר עליה מוותר על הדבר היחיד שיש. מי שמוותר הופך מאדם-חי לאדם-צופה.  מציץ לחדרי האמבטיה של השכנים, ובטוח: שם החיים קורים. שם יש "אינטרקציה".

תומר ליכטש, הארץ/עכבר העיר

אז ישראבלוג, החיים זה כאן?

להגנתינו, פה אנחנו יוצרים תוכן, יוצרים קשרים, כותבים ומגיבים. עושים את כל מה שעושים בחיים, רק בפורמט מעוות.

כבר בתור ילד, אמא והאחיות הגדולות מספרות, הייתה לי תפיסה משונה. בגיל 4 כשהיו מגישים לי ארוחה חמה מידי לטעמי - הייתי שם עליה מלח. בתוך ילד הייתה לי תפיסה שלשים מלח על אוכל חם מקרר אותו לפחות טוב כמו לנשוף "פווו" עליו. הגדולים המשיכו לצחוק עלי ואני המשכתי להאמין.

עד לימים אלו. אולי זה לקח לי איזה 20 שנה להוכיח את זה. אבל סוף סוף יש לי את הכלים הניסויים והמתמטיים להוכיח שמה שהאמנתי בו בגיל 4 הוא נכון. לשים מלח שולחן על אוכל חם מקרר אותו!

קצת כימיה ומתמטקיה, אני מקווה שאף אחד לא יבהל:

NaCl_(s) à NaCl_(aq) à Na⁺_(aq) + Cl^-_(aq)           ∆H=+3.6KJ

בשפה הגיונית, כל כמות סטנדרטית (מול אחד) של מלח שמומס ומתפרק במים יבלע 860.4 קלוריות (אנרגיה) מהסביבה שלו (3.6 קילו גאול), מה שנקרא "תגובה אנדותרמית". וזה נכון לגבי מה שלא תהיה הסביבה שלו, נניח תפוחי אדמה מעלי אדים. נשמע מגניב.

אבל מה שזה בעצם אומר שאם שופכים 58.4 גרם מלח שולחן (בערך רבע מהמלחיות הקטנות שמוכרים בסופר) לתוך שוט אחד (60 מ"ל) של מים (כי סך הכל רוב האוכל שלנו מורכב ממים), הטמפרטורה של המים תרד ברק 0.014 מעלות צלזיוס. מה שאומר שתקבל שוט מאוד מאוד מלוח ורק מזערית קר יותר.

אז אפילו לקרר את הבירות זה לא יעזור לך. באסה.

אבל זה לא משנה! זה רק מוכיח שהטענה שלי בגיל ארבע הייתה נכונה ואפילו אז הייתי יותר חכם מהאחיות שלי!

לפחות משהו אחד טוב יצא מהתואר הזה...

נו, באמת. הבלוג הזה פעיל כבר יותר מארבע שנים (לפעמים יותר פעיל לפעמים פחות) ואף פעם לא הייתה תמונה אמיתית שלי, אז עכשיו פתאום שאני אשנה את זה?! ציפיתי ממכם ליותר מליפול לתרגילי רייטינג זולים.

אבל ברצינות, התמונה הזאת קיימת להראות את הקטנוע החדש שלי. מיום רביעי (כמעט שבוע!), יש לי קטנוע. הוא 250 סמ"ק הוא כחול והוא שלי!

ביחד עם קסדה, כפפות, מעיל, משקפי שמש ונעליי טראקים גבוהות אין סיכוי לאף אחד לזהות אותי. אז אפשר לפרסם תמונה. לעומת זאת היית חושב שככה גם אי אפשר להישרף מהשמש, אבל הגנים האשכנזיים שלי לא מסכימים. אני וחבר עשינו טיול מעיינות בהרי ירושלים להאיץ קצת את סוף ההרצה ופס העור היחידי שהיה חשוף נשרף. דרך המשקף, ה2 סנטימטרים בין משקפי השמש למגן סנטר של הקסדה. אז הסתובבתי יום עם פס אדמדם שחוצה את הפנים שלי, כמו תמרור אין כניסה בצבעים הפוכים.

אז כיף חיים לנסוע, מעולם להסתובב באזור המרכז לא היה כל כך קל וכמעט הרגו אותי פעמים השבוע.

זה כמו

להיות בצום כבר 21 שעות בלי לדעת באמת למה זה קרה

אבל לגלות שכנראה אתה לא צריך אוכל כי לא כל כך איכפת לך מזה.

פשוט ויתרת על ארוחת חצות, בוקר, חטיף עשר, צהרים, או תה של חמש.

זה כמו

למצוא מעטפה עם 492 שקל שהייתה תקועה מאחורי הארון כבר שנתיים. בדיוק. 

טוב, פלוס שבועיים. זה עדיין מה זה קרוב לשנתיים.

לא זוכר מאיפה הכסף. 

אולי גם יום אחד יימצא בבלגן הויברטור צב הרוטט האדום ההוא והמסתורין סביב העלמותו יתפוגג.

ומה שמגניב שזה הסכום שאני צריך לתת לגיס שלי על המעיל רכיבה והכפפות המשוריינות שהוא מביא לי מארה"ב.

החיים

זה כמו

שום דבר אחר.

הידיים שלי מריחות משילוב של בצל, שום, פלפל, קארי, כמון, קומפוסט לגינון וזיעה.

חלק מהאורז שהכנתי, חלק מהגינת ירקות. בכל מקרה שיא חדש בסרחון.

כל זה כשיש לי דייט בעוד פחות משעה. ולמען האמת מה זה לא בא לי ללכת.

אחותי לעומתי הגיעה לשיא חדש במגניבות. יש שיגדירו את זה שיא חדש של מוזריות - לא אני.

היא עזבה את תחום גידול הירקות ועברה לקיפול עגור מאורגמי. בניסיון להגיע ל1000 עגורי נייר חסר לה רק עוד 987 .

היום בבוקר הייתי בבריכה, ובמסלול שחיה לימני (או לשמאלי כששוחים בכיוון ההפוך...) שחתה שולמית אלוני. כן, החברת כנסת לשעבר השפריצה עלי בפראות. ולא, זה לא היה מחזה יפה לראות אותה בבגד ים.

זה העיקר של מה שיש לי לספר. החיים זורמים. במחזוריות כזאת זורמת. קמים, מבזבזים כמה שעות, ארוחת צהרים, נוסעים לעבודה, חוזרים מהעבודה, הולכים לישון. מגיעים לסופ"ש פוגשים כמה אנשים, נוסעים לאיזה טיול קטן. וחזרה לעבודה. אני מופתע מעצמי שאני בקונספט הזה של שגרה כבר חודשים וחצי ועדיין לא נכנס לדכאון של 'רוצה להחליף עבודה ואם אפשר גם חיים' הקבוע שלי. סחטיקה. אשריך (בגוף ראשון).

עשיתי כמה החלטות שאני גאה בהן. ניתקתי את הטלווזיה בחדר מהחשמל. החלטתי שזה בזבוז זמן. אני מוצא את עצמי הרבה יותר מידי פעמים יושב ובוהה. או עוד יותר גרוע מעביר ערוצים בלופ אין סופי ולא מאמין שאין שום דבר בכל כך הרבה ערוצים. אז החלטתי שבמקום לבהוות, להרדם מול הטלוויזה, להדליק טלווזיה דבר ראשון כשאני מתעורר בבוקר, במקום כל אלו, לראות רק תוכניות שאני רוצה. לא את כל החרא שאני רואה כי זה בדיוק משודר. רק את הסרטים והסדרות שאני רוצה! האינטרנט מוריד בקצב, הטלווזיה בסלון מקליטה כל שבוע תוכניות נבחרות וכל שאר הזבל לא מגיע אלי. ועוד בלי פרסומות!

ובאותו קונספט, מהרגע שבעבודה שלי אני יושב מול המחשב, יוצא שאני חושב שלשבת מול המחשב בלי לקבל על זה כסף זה טיפשי. אז המחשב בבית משמש רק לאמיול ומוזיקה.

מסתבר שכשנמנעים מהמחשב, ומצמצמים את הטלווזיה לשעה-שעתיים ביום, נשאר המון זמן ביום. המון! מלנתפים.

מספיק זמן בשביל לא להבין למה המדריך של המצנחי רחיפה לא חוזר לטלפונים שלי.

ולהרשם לחוג יוגה.

ולקרוא ספרים של מבוא לפסיכולוגיה.

ולנסוע עד לירושלים בשביל ללכת עם חבר למעיין נסתר.

ולגדל חמניות.

זה טרנד חדש שסוחף את כל המשפחה. כבר בכל דירה יש אדנית עם שתיל או שניים של חמניות. רק אצלי יש ערוגה שלמה, עם מערכת השקייה, של עשרות שתילים קטנים וחמודים. כשנתתי לאחותי עוד דיווח איך החמניות שלי צומחות יפה ועוקפות את שלה ואיך עוד מעט אפילו את של הגיס, אחותי תקעה בי מבט של 'אתה חייב למצוא חברה חדשה'. האמפ.