מחפש מברג פנוי להברגה

נו, באמת. הבלוג הזה פעיל כבר יותר מארבע שנים (לפעמים יותר פעיל לפעמים פחות) ואף פעם לא הייתה תמונה אמיתית שלי, אז עכשיו פתאום שאני אשנה את זה?! ציפיתי ממכם ליותר מליפול לתרגילי רייטינג זולים.

אבל ברצינות, התמונה הזאת קיימת להראות את הקטנוע החדש שלי. מיום רביעי (כמעט שבוע!), יש לי קטנוע. הוא 250 סמ"ק הוא כחול והוא שלי!

ביחד עם קסדה, כפפות, מעיל, משקפי שמש ונעליי טראקים גבוהות אין סיכוי לאף אחד לזהות אותי. אז אפשר לפרסם תמונה. לעומת זאת היית חושב שככה גם אי אפשר להישרף מהשמש, אבל הגנים האשכנזיים שלי לא מסכימים. אני וחבר עשינו טיול מעיינות בהרי ירושלים להאיץ קצת את סוף ההרצה ופס העור היחידי שהיה חשוף נשרף. דרך המשקף, ה2 סנטימטרים בין משקפי השמש למגן סנטר של הקסדה. אז הסתובבתי יום עם פס אדמדם שחוצה את הפנים שלי, כמו תמרור אין כניסה בצבעים הפוכים.

אז כיף חיים לנסוע, מעולם להסתובב באזור המרכז לא היה כל כך קל וכמעט הרגו אותי פעמים השבוע.

נצ'עתי לשנטיפי. אחזור במוצאי צ'בת.

נצ'עתי עם צ'ימפוני. כן. כן. סימפוני.

מי שצ'מבין, רוב הצ'יכוי, ימצמץ עכשיו לעברי בחוצ'ר הבנה. ככה אנצ'ים במציאות עצ'ו. ואז הביטו עלי במבט של "השתגעת?" . ואמרו "זאת שאתה הגדרת הכלבה המניפולטיבית והסוטה ההיא?".

אז אאא, כן.

איתה.

צ'וף צ'בוע של צ'נטי וצ'יונים. וכמו צ'אמרתי, אחצ'ור במוצ'"ץ'. אם לא נהרוג אחד את הצ'ני קודם.

עדכון. חזרתי בשישי בערב.

אז כן, נבואה שמתגשמת. מסתבר שיותר משעתיים שלוש ביחד אנחנו מתחילים לריב, למרר אחד את השני. ויש סיכוי שעוד כמה שעות מנסים להרוג אחד את השני.

טיפשי לחשוב שאנחנו יכולים להציל אחד את השני. אני מחפש מישהי שתהיה מקום רך והיא במסע הרס עצמי.

יכלתי להשאר לבד בפסטיבל. אבל המקום היה כבר כל כך מלא באנרגיות שליליות. וכבר התחלתי להשתגע מלשמוע על אנרגיות וצ'קרות. אז לקחתי את הברירה הקלה שלא כוללת להיות לבד ו/או להתיידד על זרים ונסעתי הבייתה.

אם כבר הזכרנו בפוסט הקודם את הספר "פרא", ואת הברווזים* שבו, אז חשבתי לציין שקראתי בשער האחורי של גלובס, שרומן אברמוביץ', אוליגרך רוסי שחי בלונדון, אחד מעשירי תבל, בעל קבוצת הכדורגל צ'לסי ונשוי טרי לדוגמנית - התחיל את דרכו העסקית במכירת ברווזים מפלסטיק.

כנראה שלכולנו יש עוד סיכוי.

* הברווזים ב"פרא" הם סתם מטפורה. ציור "חבר את הקווים" של ברווז שבא להראות שכולנו נופלים לחוקים שלימדו אותנו. שאנחנו מורגלים לחשוב ולראות מה שהחברה אמרה לנו לראות ולחשוב. במקרה הזה, לחבר את הקווים במוח ולראות ברווז, למרות שבמציאות אלו רק נקודות בדו מימד.

ובמקרה של אברמוביץ' – שממכירת צעצועים זולים ברוסיה אי אפשר להתעשר.

בכל מקרה, מחשבה אחרת שעברה לי בראש לפני כמה דקות זה, יו כמה אור. כמה חם ונעים היום. ואיך זה שעדיין השמש לא שקעה בשש ומשהו בערב. מה שגרם לי להיזכר שהחלפנו לשעון קיץ היום בלילה. וכמו שכתבתי באיזה דיכאון חורף לפני כמה חודשים, מרץ זה תיכף מעבר לפינה ואיתו יגיע ה21 למרץ , יום השוויון האביבי - תחילת האביב הרשמית. מיד אחריו קיבלנו השנה גם את שעון הקיץ הנפלא.

ההדרים כבר נעלמו, אין ריח תפוזים וקלמנטינות. לעומת זאת השסק כבר מראה ניצנים של הבשלה. ונעים לי. ולא צריך כבר חימום בכלל. אפילו בלילה. ובנגב בכלל חם עכשיו (אל תשאלו מה עשיתי שם בלילה). ונרשמתי ללימודים עם הציון פסיכומטרי המפתיע שלי. והייתי בראיון לעבודה מושלמת (בתקווה שאני גם אקבל אותה) וביום ראשון יש לי דייט ראשון עם בחורה שאני מנסה לשכנע אותה כבר כמה זמן. (דתייה לייט, מעניין איך זה יעבוד).

וזהו, באופן כללי. הקיץ מגיע, החיים בכלל לא רעים ואני מאושר. לפחות עד ש35 מעלות ו90 אחוז לחות יגיעו. ואין שום שיר שיותר יתאים ברגע זה מאשר:

לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי שיר.

אמנם אני עוד לא מזיע, אבל איני מסתיר

את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור.

ולכבודה עם עפרון כתבתי שיר מזמור

לכבוד הקיץ -גזוז

בוקר יום שלישי, ה20 לפברואר, הוא יום נפלא. הוא מרגיש לי כמו תחילת סוף החורף. הוא כל כך טוב שהוא התחיל כבר אתמול. כי אתמול התעוררתי, ונסעתי למבחן הפסיכומטרי. קיבלתי תוך כדי הנסיעה ובלילה לפני הרבה טלפונים והודעות למזל לבחינה מאנשים שאוהבים אותי, או לפחות זכרו אותי וטרחו. הגעתי בזמן, מצאתי את המקום. עשיתי את הבחינה, היה נפלא. אחת הבחינות הקלות. אי אפשר באמת לדעת כמה טוב, אבל ההרגשה נפלאה (ולא רק כי נפטרתי מזה).

הסתובבתי לי ברחבי אוניברסיטת תל אביב, פוגש חברים לקורס, נפרד מהמדריך לקורס, פוגש מכרים ישנים. נפגשתי בצהרים עם "משפחת שביל" החלקית (כמה מהאנשים שאיתם טיילתי חודשיים את שביל ישראל) לארוחת צהרים בדרום תל אביב. ארוחת שחיתות והעלאת זכרונות. משם כבר המשכתי לפגוש חבר שלא פגשתי מאז תחילת הפסיכו בצפון תל אביב לסנוקר. אפילו ניצחתי אותו 3-1.

חזרתי הבייתה מאוחר, עייף ומאושר מיום נפלא.

הבוקר, הוא יום נהדר. יום חופש. התעוררתי לי "יקיצה טבעית". יצאתי לגינה. אכלתי ארוחת בוקר במרפסת, מתפנן בשמש החורפית, בלי ענן בשמיים, מקשיב ברצף לכל הדיסק הכפול "רדיו בלה בלה". התחלתי לקרוא את "מישהו לרוץ איתו" שנסיתי להשיג חודשים. הלכתי עם הכלב שלי בשדות הפורחים של סוף החורף ותחילת האביב. הכל כל כך ירוק, כל כך צבעוני, ריח נהדר של תפוזים ואשכוליות של סוף העונה.

ועכשיו אני שוכב על הדשא, עם המחשב הנישא, מקשיב לדיסק ההופעה המדהים של אהוד בנאי, הכלב לצידי, השמש מעלי, שלווה. הכול נפלא.

אז למה עדיין, גם היום, זה מרגיש כמו מאבק קטן, יום יומיי, מול נקודת העצב. מעין נקודה קטנה, איפשהוא בפנים, שתמיד נמצאת שם פועמת. שתמיד מנסה להפיל אותך, לדכא אותך, לגרום לך לעזוב הכל, לשכב להתכרבל ולהפסיק עם הכל.

סך הכל אני מאושר. אבל עוד יהיה יותר טוב, יום אחד, נמצא את הנירוונה

אולי זה האלוכהול, אולי זה הריקודים, אולי זה החברים הישנים, או אולי זה הרבה דברים ביחד.

אבל לא ממש משנה למה, רק באתי להגיד, שלכמה שעות הלילה, בחתונה של ידידה (החתונה הראשונה של בני גילי) הרגשתי מאושר. כבר הרבה זמן שזה לא קרה. ואני שמח שהערב, אני מאושר. טוב לי.

חוץ מזה שאני בקושי הולך ישר וצריך לקום לשיעור פסיכומטרי עוד פחות מ6 שעות.

אני קורא את זה וזה לא מחזיק מי יודע מה מול כללי הדקדוק. אולי מחר אני אשפר.

בכל מקרה ארחיב, מחר.

לילה טוב

מצבנו לא מי יודע מה, אסירים מתרוצצים להם בארץ, ילדות נרצחות על סיגריות בשירותים, כדורגלנים משבשים משחקים, גם שופטים לוקחים שוחד, גם שופטים אמיתיים, הפסקת אש זה אומר רק כמה קאסמים ליום, איראן מנסה להשמיד אותנו, גם הסורים חושבים איך לעשות את זה, בעצם גם החזבללה והחמאס, אבל מה זה השמדה ואיום קיומי שגם הקיום הוא לא משהו, אנשים רעבים, עייפים, מדוכאים. הא וגם לא יורד גשם בשביל החקלאים.

וגם בחזית האישית המצב הוא לא המשובח ביותר, לא עובד, לומד לפסיכומטרי כל הזמן, או לפחות עושה את עצמי לומד, אין כסף והקצת שיש הולך על לקנות משקפים חדשים, במקום אלו שנגנבו, לא נפגש עם חברים, לא הולך לחדר כושר, מאבד את כל הכושר הגופני שהיה לי משביל ישראל, לא עושה מדטציה, לא עושה סקס, אין אהבה, לא ישן טוב, לא קורא מספיק, רואה יותר מידי טלווזיה, דוחה משימות בירוקרטיות שאני חייב לעשות, אין לי אמצעי תחבורה, לא מתמיד בטיפוס קירות, לא מתמיד בעליות מתח היומיות, קר לי, כל הזמן קר לי.

הא, ובנוסף להכל כבר 11 בלילה, אחרי שלמדתי היום איזה 250 מילים חדשות לפסיכומטרי ועדיין נשארו 15 שמסרבות בכל תוקף להלמד ומחר בבוקר יש בוחן על המילים האלו.

אבל

כלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה כלום לא קורה פה הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב הרבה בחורות יפות והרבה אמנות ותרבות הרבה מילים בפסיכומטרי והרבה חלומות מתרסקים ולי זה נראה פתרון ללכת לישון הלילה

כי מחר הכל מתחיר להשתפר! מחר הוא היום הקצר ביותר. השמש תשקע מוקדם והלילה יהיה ארוך וקר. אבל זהו, מכאן יהיה רק יותר טוב. מה21 בדצבר, יום המפנה החורפי, הכיוון יתחיל להשתנות, הלילות יתחילו להתקצר, הימים להתארך. השקיעה תתאחר ותתאחר, יהיה יותר זמן לעשות דברים בחוץ, יהיה תחושה של יותר זמן. ככל שיהיה יותר שעות אור יהיה גם יותר חם. מאמצע ינואר הטמפרטורות יתחילו לטפס והנה כבר תיכף יגיע פברואר, עם כמעט תחילת האביב, סוף הקור והגשמים. סוף הפסיכומטרי ב19 לפברואר וחזרה לחיים נורמליים, חמים, עם סנדלים, זיעה ועונת המלפפונים. אז,

כלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה כלום לא קורה פה הכל שקט, הכל שקט איזה לילה יפה לחלום חלומות יפים (זכויות היוצרים נחמסו באכזריות מאביתר בנאי ומילותיו נהרסו על ידי)

נכון שזה נפלא היכולת שלי להצמד למשהו אחד טיפשי שעושה אותי אופטימי ושמח. בלי באמת סיבה הגיונית. אבל לא צריך הגיון בשביל להיות מאושר. לעומת זאת, נראה לי שיכלתי להמשיך למצוא סיבות למה חרא ועצוב, בכל זאת זה הרבה יותר קל. במיוחד ליהודים. לא סתם הטלת האשמה כונתה The Ultimate Jewise Weapon בסרט הפטיש העברי.

אבל אז נזכרתי במשהו שלימדו אותי, המחשבות שבמוח עוברות על קשרים בין התאים הנוירונים, כל מחשבה מחזקת את הקשר בין 2 נוירונים. כלומר ככל שתחשוב כמה שרע לך, כל דבר שתחשוב עליו יזכיר לך שרע לך ודפקו אותך. אם תשתדל לחשוב על החיובי, תהיה מאושר, תדחיק את העצוב, אולי אפילו העולם יחייך אליך. קצת פשטני, קצת פופוליטי וביולוגיה בגרוש, אבל דוגרי במהות שלו נכון.

אז מה אמרנו, הא כן,  יום היפוך החורף, מדהים איך בהמון תרבויות יש בתקופה הזאת התחדשות, לידה ואור. יש אנשים שמאמינים שביום הזה נולד האל מחדש, השמש מתחילה את מסעה מחדש. מתחילים שנה חדשה. לא סתם הרומאים הנוצרים בחרו את התקופה הזאת כתחילת השנה החדשה. ואל תגידו שזה התאריך שישו נולד בו, כי זה חיקוי של תאריך הלידה של השמש.

הנצרות חוגגים את חג המולד עם אורות על עץ האשוח, שבטים בצפון אירופה היו חוגגים עם מדורות גדולות ואנחנו חוגגים את חג האורות עם חנוכיות.

ויש כאלו שסתם עושים מסיבות ענקיות, מסיבת נשים במנחת עין יהב לכבוד החילוף החורפי.

או סשן מדטציה להתחבר לשער האנרגטי בלילה הזה, או משהו כזה.

דרך אגב, לא רק שלא ממש ברור למה אנחנו מדליקים חנוכיה, אלא יותר לא ברור איך החנוכיה אמורה להראות. דברו על נר אחד, להראות את הנס, אז איך הגענו ל9 נרות? לא ברור. בכלל בית שמאי מפרש שצריך להדליק 8 נרות בלילה הראשון וכל לילה להפחית אחד. אבל כרגיל אנחנו חיים לפי פירוש בית הלל.

כנראה שאני סתם מנסה לדחות את הזמן לחזור ללימודים.

אז שכל אחד יחיה באומנותו, כל עוד זה עושה אותנו מאושרים, והעיקר שנשמח בחגינו ונשאר אופטימים...

דברים שגיליתי או נזכרתי בהם ב25 ימים שאני מאז שחזרתי ארצה

* ג'ינג'י אמר לבורג: רוב הידע שלי על פוליטיקה מתבסס היום על ארץ נהדרת. וואי, הרגע חשבתי על משהו מצחיק, איך הייתי מגיב עם היית מגלה שפרץ הוא שר הביטחון דרך ארץ נהדרת...

בורג: מה?! פרץ הוא פאקינג שר הביטחון?!

* יש בארץ כל כך הרבה פקקים. במיוחד בשעת העומס. חידה מתמטית: אם אבא בורג יוצא מתחנת הרכבת במכונית ובורג יוצא באותו הזמן באופנים. מי יעשה את 5 הקילומטרים יותר מהר?

רבע שעה של נסיעה באופנים בכבישים צדדים והתפתליות בין מכוניות בפקק הביאו אותי הבייתה. כמעט חצי שעה של פקקים בשביל אבא בורג להשיג אותי.

* תל אביב תמיד הייתה העיר הגדולה. העיר המגניבה. כזאת שתמיד הרגשתי כמו ילד קטן מהכפר שמגיע ורואה דברים מוזרים ואנשים מיוחדים. אפילו כשעבדתי בה. אחרי הטיול תל אביב פתאום נראית כמו עיר קטנה ושקטה. אבל מה זה מגניבה, לוקחת בכיף את כולן, אפילו סידני (המהוללת בלי סיבה).

מעזראלי, לדיזנגוף סנטר, קינג גורג (אלמונית ופלונית), אלנבי, רחוב הירקון, בוגרשוב, אבן גבירול, כיכר רבין, תל ברוך. התגעגעתי.

שלא לדבר על רוטשילד, בן ציון, פארק דובנוב, שוק הכרמל, נחלת בנימין, כרם התימנים, יפו (!), אבו חסן, פלאפל הקוסם (כריש) ועוד המון מקומות שהיו חברים קרובים ושעדין לא הספקתי להגיד להם שלום.

* בית הבובות, זה סתם הייפ. במזרח כולם דיברו על הלהקה החדשה בארץ משהו טוב ומגניב כזה, שאיך קוראים לה, משהו כמו תיאטרון הבובות, או משהו. אפילו קבלתי כמתנת יום הולדת/חזרה לארץ את הדיסק שלהם מחבר. חמודים. לא יותר. 7 בסולם הבורג וגם זה בגלל שנחשפתי להרבה יותר מידי היפ הופ ציוני בערוץ 24 בזמן האחרון.

* ראיתי את הסרט פרסילה מלכת המדבר, חוץ מפרץ נוסטלגי לאוטבק האוסטרלי, נעלמה לי האכזבה שלא ראינו את הCastle ליד קובר פידי (הר שנראה כמו טירה באמצע המדבר). שהיינו ליד שמענו שהמקום צולם בסרט פריסליה (וגם בסרט, מקס הלוחם בדרכים 3, אל תשאלו אפילו) אז רצינו לראות מה כל ההתרגשות הייתה. אבל לא יצא.

ממש לא נורא, מצדה, או כל הר שולחן אחר בנגב לוקח את זה בגדול. וואו, התגעגעתי למדבר.

הבנתי: צרות

יש מכל המינים.

יש צרות מאחור וצרות מלפנים

ואז באו עוד צרות,

מן הארץ

ומן השמים,

בא סקרוץ לצואר

וסקרוב לרגלים.

יו, כמה צרות שהיו לי עכשיו:

היו אבנים, והקלב לזנב,

והסקרוץ, והסקרוב -

עם צרות שכאלה קשה לי לחשוב!

כך הייתי

מוקף בצרות מכל צד,

כשעברה גלגלה עם גלגל אחד.

הי! צעק הרכב. זאת נקראת צרה?

זה קרה לכולם. גם לי זה קרה.

אגלה לך מה עכשיו נעשה, ילד.

נסע אל העיר הטובה סולה סלה

על יד הנהר היפה האו הלה,

כי אין שם צרות, לפחות לא כאלו.

* כאן יש כמה עמודים שגיבורינו עובר את כל התלאות האפשריות שכולם עוברים במהלך מסע בעולם: הגמל שלהם חלה והתחיל לשהק בועות, הרים ועליות, שותפים סוציומטים, אוטובוס שלא מגיע, עכברים וינשופים רועשים, מונסונים, הצפות, להסחף בנהר, להתגייס לצבא של גנרל ג'ינגיס חן שמיץ, כמעט לההרג ע"י צבא פפונים, לזחול במחילות שלושה ימים ושלושה לילות (!). רק שזה הרבה יותר מידי ארוך *

בדיוק שחשבתי: יותר לא יכול!

ראיתי למעלה מין פתח כחול.

הצצתי החוצה: שמים של תכלת.

ידעתי לפי הפרחים האלה

שהגעתי סוף סוף לנהר האו הלה

ואני כבר קרוב אל העיר סולה סלה

שאין שם צרות, לפחות לא כאלו

אל העיר הטובה, אל העיר סולה סלה,

שאין בה צרות.

בהחלט לא כאלה.

בעצם אין בה צרות... כמעט,

תאר לך צרה אחת.

רק צרה קטנטנה,

היא נמצאת פה ממול -

יש לי צרה בחור המנעול...

יש רק דלת אחת אל העיר סולה סלה

ויש נולי בולי מנעולי בדלת.

נולי בולי הזה כבר גר פה בנתיים

מרבע לשבע לפני שבועים.

שבועים הדלת הזאת סגורה.

להרג אותו? לא! זה עושה מזל רע.

בגלל זה אנחנו תקועים פה עכשיו.

אין נכנס, אין יוצא, והכל נחרב.

קצת לא נעים, אבל זה המצב.

אני רץ, הוא אמר, מן העיר סולה סלה

על יד הנהר האו הלה,

שאין בה צרות חוץ מזו שבדלת.

אני רץ אל העיר ששמה בולה בו בל

ליד הנהר היפה ואו ול,

שאין בה צרות, כך שמעתי, בכלל.

בוא איתי, הוא אמר,

בוא נרוץ אל העיר,

לא יהיו לך שם שום צרות, איש צעיר.

התחלתי ללכת,

פתאום

נעצרתי.

התחלתי לחשב,

חשבתי... הרהרתי...

וחזרתי הבייתה

לכפר כליפר.

ידעתי: צרות

מחכות לי בכפר.

אז קניתי מקל,

מקל מצוין.

אם תגיע צרה -

אני מוכן.

עכשיו מסכנות

הצרות שלי.

כי עכשו לצרות

יש צרות בגללי!

בתים נבחרים מתוך "יש לי צרות, אבל לא כאלה" של דוקטור סוס. (עברית לאה נאור). וחבל שלא הבאתי לכם את הציורים המקסימים.

אחותי (גיל 30) קנתה לי את הספר הזה ליום ההולדת. היא אמרה שזה הזכיר לה אותי, בחור צעיר מכפר קליפר (לא שם הכפר שאני גר בו הוא לא קליפר), שיש לו הרבה צרות במסעותיו בעולם. ושבכל מקום יש צרות (לפחות לא כאלו) וצריך רק לדעת לעשות לצרות שלך צרות במקום לסבול מהן...

ולא, המסר של "הכל ניתן לתיקון בעזרת מקל מצויין" הוא לא מאוד חינוכי.

בימים האחרונים הייתי בצפון, אצלה כמובן. נסענו שני זוגות ביחד לאירוע חוף האקסטרים של סלקום, היה משעמם, אז הלכנו משם וידה ידה ידה היינו רטובים לגמרי מחכים למונית או משהו שייקח אותנו הביתה. אבל מי יכניס אותנו למונית בלילה כשאנחנו רטובים לגמרי ומסריחים כמו הים. אז מה עושים? את מירוץ הועידה! יש כאלו שיטענו שקוראים לזה מירוץ ישיבה או מירוץ קוקוס (Caucus-race במקור) אבל זה לא באמת משנה. סמפוני טענה שקוראים לזה מירוץ חבירבורים והחלה במירוץ.

למקרה שיש לכם חור חמור בהשכלה ועדיין לא הבנתם שלואיס קרול היה פדופיל מטורף ומסומם:

"מה שביקשתי לומר," המשיך הדודו בקול נעלב, "הוא, שהדבר היעיל

ביותר שיוכל לייבש אותנו הינו מירוץ - ישיבה."

"מה זה מירוץ - ישיבה?" שאלה עליסה, ולא מפני שרצתה מאד לדעת,

אלא משום שהדודו השתתק כאילו חשב שמישהו חייב לדבר ושום יצור

מלבדה לא נטה כנראה לומר משהו.

"ובכן," אמר הדודו, "ההסבר הטוב ביותר לכך הוא עצם המעשה." (וכיון

שגם אתם תרצו אולי לנסות את הדבר בעצמכם, אספר לכם איך ניהל

הדודו את העסק.) קודם כול הוא סימן מסלול-מירוצים, כמין עיגול

"הצורה המדויקת אינה חשובה," אמר. ואחר-כך הוצבה החבורה כולה

לאורך המסלול. פה ושם. לא נשמעה קריאת "חת שתים שלש - רוץ", אלא

כולם התחילו לרוץ כשהתחשק להם והסתלקו כשהתחשק להם, ולכן לא

היה פשוט וקל לדעת מתי הסתיים המירוץ. מכל מקום, לאחר שרצו חצי

שעה, פחות או יותר, והיו שוב יבשים לגמרי, קרא הדודו פתאום:

"המירוץ נגמר!" וכולם הצטופפו סביבו מתנשמים בכבדות ושאלו: "אבל

 מי נצח?"

התרגום נלקח משיעור פיזיקה ספרותית, עליסה בארץ הפלאות, מאת לואיס קרול

עכשיו הבנתם, מרוץ מעגל, אמצע הלילה וסימפוני רצה במעגלים לעיניהם המשתאות של עוברים ושבים. אולי מחמם ומעייף זה כן, אבל לא באמת מייבש ושום ישועה לא מגיעה לקחת אותנו. עד שהיא רק מרימה יד לטרמפ והינה טרמפ ישיר הביתה לארבעתנו עוצר. ♫ לו הייתי כוסית, יבה דבה דבה די... ♪

למחרת, בדרך לניצנים, ערסים קטנים צפרו לנו. אבל לא מהמכונית. הם עברו אותנו ברגל, חזרו חזרה, הוציא משרוקית וציפצפו בה. מתוחכם והגיוני כמעט כמו להוליד אותם. אבל רק רגע זה אומר שאני נהפכתי לפריק? ערסים ברחוב מציקים לי.

ברכבת זה החמיר, הם כבר זרקו עלינו אבנים. הילדים הקטנים בפחונים ליד הרכבת בלוד השתעממו מלרכב ולרדוף אחרי העיזים שלהם והחליטו שיהיה הרבה יותר מגניב לזרוק אבנים על הרכבת. כמעט שבר את החלון מאחורי וזה כבר פעם שנייה שזה קורה. אחלה מקום, לוד.

בכפר המוזיקה של חברת משקאות גדולה מסוימת שאני לא אזכיר כי אני לא אוהב אותם, היה כיף, כצפוי, אפילו מואי כיף. פעם שנייה יותר כיף, אבל נראה לי שזה תלוי בעיקר בעם מי הולכים. אבל פאק, הבדיקות אבטחה, מזל שהם הסכימו לוותר לי על הבדיקה הראקטלית. חוץ מזה הם עשו הכל, כולל לשפוך את המים בבקבוק, לפתוח את הפאנל של הנייד ולאסור על המפתחות שלי להיכנס לכפר. אבל מחשבה חיובית; כמה טוב שחיי המין שלי כבר לא מסתכמים במישושים בבדיקות אבטחה פולשניות.

לעומת כל בדיקות הסמים שעברתי, בהופעות, נראה היה כאילו כל האומנים היו מסוממים, חלק מאלכוהול, חלק מדברים אחרים. שחר אבן צור בתחתונים, עניבה ופחית בירה, הקלידנית של איזבו אפאתית לחלוטין, מעשנת סיגריה ורק יוני בלוך, צלול, ביישן ולא קשור לשום דבר. בשלב מסוים עזבנו את הדוחק שמקדימה ועלינו על האמפי האחורי. משם רואים את הגלים, ואיזה גלים. נראה כאילו לנפטון נמאס מהרעש, מהמסטולים, מזה שלא נותנים לצבי הים שלו מקום להתרבות ופשוט החליט להציף את כפר הארורים. שום דבר שטרקטור של חמש טון לא מסוגל לסדר עם כמה טונות של חול.

"I can't tell you why
People go insane,
I can show you how
You could do the same"
♫ Shadow On The Sun - AudioSlave