מחפש מברג פנוי להברגה

המסקנה מדיוננו היא אפוא, כי לפעילות המדעית נדרשים כושר המצאה ויצירתיות. תוצאה זאת עשויה להפתיע: האין הדימוי המקובל של החשיבה המדעית כולל את התפיסה כי סוג הכישרון הנדרש למדען היא בדיוק מנוגד לזה של האמן (הסופר, המשורר, הצייר)? לפי דימוי זה, המאפיין את החשיבה המדעית הוא ההיפך הגמור מיצירתיות: למדען – כך סוברים רבים – דרושים כושר אנליטי, חשבה מדויקת וכדומה, אך בשום אופן לא דמיון וכיוצא בזה. מתברר, אפוא, כי דימוי זה מופרך מיסודו: עבודת המדען, גם כשאר הוא עובד על בעיה "קטנה" אשר פתרונה אינו מוליך לחידושים מסעירים, מצריכה חריגה אל מעבר לידוע. חריגה זו דורשת דמיון: על המדען להמציא היפותזות.

מהו, אם כן, בכל זאת, ההבדל בין מדען לאמן? מהו המקור לדימויים השונים כל כך שיש לנו מעבודותיהם? ניתן לסכם את ההבדל כך: יצירתיות, מקוריות, חריגה מן המוסכמות ועוד, מהווים כשלעצמם קריטריונים להערת עבודת האמן. המדען, לעומת זאת, זוכה להערכה רק אם המצאותיו "מצליחות", כלומר, אם ההיפותזות שהמציא זוכות לאישוש ואינן מופרכות לאלתר. "המצאותיו" של האמן נמדדות רק בעולם הרוח, ואם הן זוכות להצלחה שם (דהיינו, בקרב הציבור שוחר האמנות), די לו בכך. "המצאות" המדען, לעומת זאת, צריכות לעמוד בפני מבחן נוקשה ומחמיר הרבה יותר: המבחן במציאות הטבעית. בניגוד למצב הדברים בעולם הרוח, הרי כאן מקוריות לשמה אינה זוכה בכל הערכה. הקריטריון הקובע היחיד הוא הצלחה של היפותזה, היות חיזוייה מתאשרים.

 

- מתוך פרק 1.3 בעיית האינדוקציה, מהספר הפילוסופיה של המדע, האוניברסיטה הפתוחה.

כל כך אהבתי את ההשוואה עד שהחלטתי לצטט את רוב הקטע.

בחודש מאי, לפני שנתיים, החלטתי לבטל את הקבלה לצילום בבצלאל ולהישאר להתחיל את הלימודים של התואר המדעי. שנתיים עברו ומספר פעמים חשבתי "מה היה אם?". אבל מעטות ההחלטות שאני מרגיש כל כך שלם איתם כמו ההחלטה ללכת ללמוד מדעים!

אז מה אם לפעמים אני אוהב לספר לאנשים שהתקבלתי לבצלאל, רק כדאי לראות את תגובתם ואת תשומת ליבם?

אני מצפה מכולם להתעלם מהצללים באותה מידה שהתעלמתם מהצללים בתמונות הקודמות למרות שממש התאמצתי עליהם והתכוונתי ככה בדיוק שהתאורה תטיל צלים מושלמים.

המון המון המון זמן לא פרסמתי תמונות בבלוג. סתם תמונות.

אז הנה.

שבת בבוקר, דיזנגוף סנטר שומם. רק כמה אנשים בודדים בדרך לחדר כושר. מעבר לפינה מגיעים כמעט 1000 איש הולכים בספירלות הסנטר מטה מטה לעבר המרתפים.

היה מגניב, אבל היו הרבה יותר מידי אנשים לסיור במסדרונות צרים של מרתפי הסנטר.

מעטפה שמנה מבצלאל חיכתה לי בחדר כשחזרתי מהעבודה. זה מה שבערך היה כתוב בה ביחד עם עוד המון טפסים:

אני שמחה להודיעך שהמחלקה לצילום החליטה לקבלך כתלמיד השנה הראשונה בשנת הלימודים תשס"ח.

מצורפים בזאת חוברת מידע וטפסים להסדרת הרשמתך ללימודים.

במידה ולא תסדיר את הרשמתך, עד ליום 03 ביוני 2007, תאפשר המחלקה למועמד מרשימת ההמתנה להירשם במקומך.

אני מאחלת לך הצלחה והנאה בלימודיך באקדמיה בצלאל.

בברכה, ראש מנהל הסטודנטים

וואו, אז מה עכשיו?

עד שהשלמתי עם הקונספט שאני נשאר במרכז, לומד ברחובות או בתל אביב ביוטכנולוגיה ועובד לי אחר"צ בעבודה הזאת, פתאום בא הדבר הזה ומשנה את הכל.

לא הרגשתי שמחה, לא עצב. יותר הלם. אוי וי, מה אני עושה עכשיו עם זה, פחות מחודש להחליט.

לוותר זה טיפשי, אם התקבלתי לדבר שכזה, אולי זה אומר שזה מה שאני צריך לעשות בחיים. להגשים חלום קטן.

לעומת זה ללכת להיות צלם זה טיפשי באותה מידה.

המבחנים לצילום בבצלאל, היו שבוע שעבר, יום רביעי. היה יום משעשע, הוא התחיל מוקדם מידי בבוקר בנסיעה ליפו. להדפיס מחדש כמה תמונות באיכות טובה יותר, כי כרגיל רוצים לשנות ולעצב עד השנייה האחרונה. בהמשך היום היה מפגש פסגה ישראבלוגי, הווי סטודנטיאלי שכלל כרזות מההפגנה בכיכר פריז ופסטה ברוטב עגבניות שרק סטודנט במעונות הר הצופים יכול להחשיב בתור פסגת הקולינריה.

המבחן עצמם, היו סבירים. ציפיתי כבר להרבה יותר גרוע. חשבתי שאני אכנס לחדר סטייל כוכב נולד, עם חבורה של אנשים שינסו להשפיל אותי ולרדת על הצילומים שלי. אבל זה היה חבורה של אנשים (שלושה + סטודנט בוגר) שניהלה איתי שיחה קלילה.

הוועדה הראשונה הציקה לי קצת יותר מהוועדה השנייה שפשוט די נתנה לי לקשקש באיזה נושא שרציתי. אבל בשתיהן שאלו אותי שאלות בסגנון של "אם עכשיו היה לך את כל הידע הטכני והאומנותי, היינו בונים לך סטודיו מדהים, לא מגבילים אותך כספית וחברי הועדה היו העוזרים האישים שלך, את מי היית רוצה לצלם בסטודיו ואיך להציג אותם?" או "איזה אמן משפיע עליך? הוא?! אז למה לא רואים את זה פה? תסביר!" אז התפלצנתי חזרה. וניסיתי להכניס במשפטים שלי כמה שיותר מושגים כמו צמצם, עומק שדה, קומפוזיציה, צללים, אטרביוט, צבע והשראה תוך כדי הצבעה על תצלומים שחלקם היו אפילו בערך קשורים.

אבל סה"כ אחרי פחות משעה כבר סיימתי 2 ועדות ולא מעט סוכריות למציצה חינמיות ושכנעתי את עצמי שיצא די טוב. כי הועדה הראשונה גלשה המון בזמן וגם אחרי שנזפו בהם להתקדם הם המשיכו לדבר איתי עוד כמה דקות ובוועדה השנייה אחד החברים אמר לי שרואים שאני מנסה הרבה תחומים שונים של צילום שזה טוב ושנראה לו שלימוד בבצלאל זה בדיוק מה שאני צריך בשביל להתרשם מיותר אסכולות ולהתמקד בתחום מסוים (או משהו בסגנון). אז שכנעתי את עצמי שיצא די טוב. נראה מה היה באמת, איפשהו באמצע מאי, כנראה, התשובות. לא שגם אז אני אדע האם אני ארשם ללמוד צילום גם אם אתקבל.

אז מצד אחד אני רוצה להתקבל, כי זה תפיחה ענקית על הגב ונותן לי את הבחירה. לעומת זאת אם אני לא אתקבל, בסדר, זה בסה"כ אומר שאני יכול להמשיך עם זה בתור תחביב ושאני צריך ללכת ללמוד ביוטכנולוגיה ובעיקר חוסך לי את הדילמה. אז כנראה שנזרום.

מחר אני מתחיל עבודה חדשה. משרה מלאה, משרד רציני. כמעט שנתיים שלא עבדתי במשהו מסודר באמת. חברת היי-טק קטנה, 8 אנשים בחברה ואני עומד להיות ה"מרכז שירות לקוחות ותמיכה טכנית עולמי". או במילים אחרות לעבוד עצמאית בערבים, בהתאם לשעון ניו יורק, לענות באנגלזית ל3-4 פניות טלפוניות בערב ובשאר הזמן להקדיש ללימודים שלי. כלומר העבודה המושלמת בשביל סטודנט. אם היא טובה כמו שהיא מצטיירת, במיוחד הקונספט של שכר בסטנדרטים של היי-טק, אולי שווה דווקא כן ללמוד באזור המרכז ולו רק כדי להישאר בה. נתחיל לגלות מחר בבוקר.

חג/יום עצמאות שמח לכולם ובתקווה שאני לא אצטרך לראות עוד מנגל בזמן הקרוב.

כשמאבטח מוצא אותך מצלם ב2 בלילה במקום שאתה לא אמור להיות בו אז אתה מסביר; "אני מצלם חללים ציבורים בחתך של זמן לבצלאל."

בתגובה אתה מקבל שתיקה מאוד מביכה והבעה מבולבלת שהתיאור הכי מדוייק שלה זה, פרצוף תפוח אדמה.

יום שלישי ראיון בבצלאל. אחלו לי בהצלחה. אני חושב...

ת"א, 2007

משעשע, כדרכו של העולם ומרפי אהוב מרג'י.

נרשמתי היום אחר הצהרים לבחינות לבצלאל, חזרתי מהדואר, אחרי ששילמתי ושלחתי את בקשתי להתחיל ללמוד צילום בירושלים בשנה הקרובה.

ותוך פחות משעה, קיבלתי את תוצאות הפסיכומטרי. קיבלתי 725  :))

אושר!

כשהערכתי את הציון לא הרשתי לעצמי לפנטז על יותר מ690 כדי לא להתאכזב.

יש חישוב שמעשע אותי. גורם לי להרגיש טוב בצורה נרקיסיסטית ומתנשאת. אם אני אלך ברחוב, ואספור 100 אנשים שעוברים מולי במדרכה. אז אם אני אעשה את זה יתגלה לי שאני קיבלתי ציון פסיכומטרי גבוה יותר מ99 מהם. נראה לי. או 98. בעצם 1.9 אנשים יהיו יותר חכמים ממני. בעצם אולי אני לא מספיק חכם, אם אני לא מצליח לחשב את זה...

בכל מקרה, המשעשע הוא שכל הזמן האחרון אמרתי שיהיה משעשע להיות צלם עם פסיכו מעל 700. להתקבל לאקדמיה שכל מה שצריך בשבילה זה תעודת בגרות.

בסדר, אז מחר ארשם לאופציות היותר ראליות. לעברית, באר שבע ותל אביב. נרשם לביו-משהו. טכנולוגיה/פסיכולוגיה/מיקרו/כימיה. דו חוגי, חד חוגי, רב חוגי, מה זה משנה. נחליט מחר על החלק השני. אני מקווה. כי הדד ליין של עצמי כבר עבר לפני יומיים.

הא, וצריך להתחיל להכין תיק עבודות, עוד חודש המיונים.

הבה נצא בחגיגות; "לא יהיה עוד פוסט בקטגוריית פסיכומטרי"...

תנו ניחוש... (*)

* ההשתתפות בתחרות אסורה על מי שטייל איתי ו/או שכב איתי לפי התקנון השמור במשרדי החברה. בין הפותרים הכי לא נכונה ובצורה הכי הזוייה יוגרל חיקוי כפכפי קרוקס במצב משומש ושחוק קלות, אפילו לא מסריחות יותר מידי. תודה.

כמעט ושכחתי לחזור ולתת הסבר: