מחפש מברג פנוי להברגה

ערב שבועות הגיע, או יותר נכון, תיכף יגיע. כלומר אני בן 24. טופ נו. קורה.

וגם שנה וכמה ימים בארץ מאז שחזרתי מהמזרח.

ו4 שנים בבלוגוספריה.

ולפני שבועים בערך היו 23456 קוראים בבלוג.

ולמה תמיד כל החגיגות נופלות ביחד?

אז אני בן 24, וויפי! האאמ. לא נשמע אמין, נכון? לא שאני עצוב, אלא איכשהוא לא מזיז לי כל כך כבר.

מה שכן. הרשימה פה בצד, שעשיתי איפשהו בגיל 20, לדברים שצריך להספיק עד גיל 25 התמלאה די יפה סך הכל. אבל מה שנשאר, נשאר כבר רק שנה אחת להספיק.

אז אולי צריך להכין רשימה של דברים עד גיל 30, נגיד תואר, או קרירה. מתישהו צריך לשבת ולחשוב על מטרות לחיים, או סתם דברים טיפשים לעשות. אבל עד אז, נסתפק ברשימת עשיתי/לא עשיתי על רשימה של יאיר לפיד:

 100 דברים שצריך להספיק עד גיל 30

(כחול עשיתי, אדום עדיין לא)

1. לגור עם מישהי. (לא בקונספט של דירה, שכר דירה וכאלו)

2. לגור לבד. (פחות משבועיים זה לא באמת נחשב)
3. לקבל תלוש משכורת.
4. לדפוק את האוטו ולהחליף פרטים.  1 טוטל-לוסט ו3 החלפות פרטים. מרשים ל7 שנות נהיגה.

5. להיות באוברדראפט, בלי שום מקורות הכנסה נראים לעין.
6. ללמוד מתי ואיך להשתמש בשואב אבק.
7. לבשל לבד ארוחה לשישה אנשים.
8. לשלם לבד על ארוחה לשישה אנשים.
9. להקים אוהל בגינה ולישון בשק שינה.
10. לריב על חניה.
11. ללכת מכות. (לא היה רציני מאז היסודי)

12. להגיד משהו שתצטער עליו כל החיים.
13. לעשן סיגריה. (פיכס)
14. לקנות קונדום בבית מרקחת.
15. להשתמש בקונדום.
16. לקשור עניבה.
17. לצאת מהצגה באמצע.
18. לא ליהנות בהופעת רוק.
19. לגשת למלצר בפאב ולבקש שינמיכו את המוזיקה.
20. להזמין את אבא שלך לקפה ולדבר על הבעיות שלו.
21. לקנות דיסק של מוזיקה קלאסית. (לא ממש קונה דיסקים, אבל הורדתי הרבה קלאסי)
22. להודות שאין לך תמיד סבלנות לג'אז.
23. לעשות לעצמך מסיבת יום הולדת.
24. לקנות מעיל עור "לכל החיים". (יש לי מעיל 'כמו עור' אחד מהשוק ביפו וגם בו אני ממש גאה)

25. לפלרטט עם אישה נשואה.
26. לנהל רומן עם אישה מבוגרת ממך בהרבה.
27. להשתתף בהפגנה. (ללכת רק בשביל לראות את ההופעות לא נחשב)
28. לקנות בסופר בשלוש לפנות בוקר.
29. לעשות עגיל.
30. ללכת לעשות קעקוע ולהשתפן. (מי שמתקשה להחליט מה לאכול בצהרים לא צריך לעשות קעקועים)
31. לא לצעוק על הבוס שלך, למרות שאתה צודק.
32. להתפטר.
33. שיפטרו אותך.
34. לבקש העלאה.
35. להתחיל דיאטה. (אולי דיאטת שומן?)
36. לשבור דיאטה.
37. להירשם למכון כושר, ללכת פעמיים ולא לבוא יותר.
38. להיות בפריז, לונדון, ניו יורק ואמסטרדם.
39. להתנשק בפריז, לונדון, ניו יורק ואמסטרדם.
40. לעשן ג'וינט.
41. להרגיש שלבך נשבר.
42. לשבר את לבו של מישהו אחר.
43. לדבר על חתונה.
44. להפסיד יותר מ-100 דולר בקזינו. (25$ הפסד בבלאק-ג'ק)
45. לריב עם חבר\ה קרוב\ה ולהפסיק לדבר איתה\איתו לתמיד.
46. לקום עם האנג-אובר.
47. לעמוד על במה ולדבר (או לאלתר).
48. להחזיר להורים הלוואה שלקחת מהם, למרות שהם לא לוחצים.
49. לכתוב שיר.
50. לגנוב מהמכולת שוקו ולחמניה בחמש בבוקר.
51. להשאיר טיפ ענק למלצר(ית) יפה.
52. להתחיל עם בן המין שלך. (התחילו איתי, זה נחשב?)
53. להיות בפגישה עיוורת.
54. להיות בהופעה של שלמה ארצי.
55. להיות האדם היחיד שלא מדליק נר בהופעה של שלמה ארצי.
56. לנהל רומן של לילה אחד
57. לנהל מערכת יחסים של יותר משנה.
58. להגיד "רגע, אני מוכרחה לבדוק ביומן."
59. לזרוק את החולצה שהכי אהבת בגיל 16.
60. להודות שלא הצלחת לגמור את "שר הטבעות". (נרדמתי בסרט השני והשלישי. קראתי את כל הספרים)
61. לאכול סושי.
62. לצבוע חדר, או לפחות לתלות תמונה לבד.
63. להשתתף במנגל ולטעון שזה ברבקיו.
64. לראות סרט כחול.
65. לקרוא ספר עם מעל אלף עמודים. (לא גילו לי ששר הטבעות זה לא רק ספר אחד של 400 עמודים אלא טרילוגיה.)
66. לקבל פרחים.
67. לרשום במכולת במקום לשלם.
68. לעשות פסיכומטרי.
69. 69.
70. להתווכח עם שוטר. (והוא ויתר לי את הדו"ח!)
71. להגיע לכנרת בחורף.
72. להגיע למסקנות סופיות על דעותיך הפוליטיות. (שעדיף לא להתרגש מפוליטיקאים – זה דעה פוליטית?) 
73. להשתכר עד שאתה לא זוכר מי אתה.
74. לקנות מחשב, או לפחות לדעת להשתמש בו.
75. לדעת בעל-פה קטעים מ"גבעת חלפון אינה עונה".
76. ללכת לישון לפני שאתה עייף, כי מחר אתה חייב לקום מוקדם.
77. לתלות דגל ביום העצמאות.
78. לקנות מתנות לחג. (קריסמס 2006)
79. להבין שכבר לא תניף את הגביע. 
80. להשתחרר מהצבא, ובהזדמנות זו, להפסיק לדבר בראשי תיבות.

81. לשבור רגל.
82. להחליט אם אתה מאמין באלוהים.
83. להתאהב בכוכב קולנוע ולהאמין למשך יומיים שיש לך סיכוי.
84. לקנות גיטרה.
85. להחליט על זהותך המינית.
86. להאמין שהשופט בן-זונה.
87. לישון בסרט של סטיבן שפילברג. (באיזה סרט לא נרדמתי?)
88. להודות שישנת בסרט של אינגמר ברגמן. (לא ראיתי אחד)
89. לגדל זקן.
90. לדעת להגיד "מסצ'וסטס". (לא סביר במצבי. מי ששמע אותי יבין)
91. לישון בעירום בקיץ.
92. להביא מישהי לארוחת ערב אצל ההורים.
93. ללמוד שאסור להכניס סוודרים מקשמיר למכונת הכביסה. (הרגע למדתי, נחשב?)
94. לאכול משהו מאוד לא כשר.
95. להבדיל בין וויסקי ובורבון, משי וסאטן, נפוליטינה ומרגריטה.
96. להצליח להיות לבד יותר מיומיים, וליהנות מזה.
97. להפסיד בכבוד.
98. להפסיד בכוונה.
99. להחליט את מי אתה אוהב יותר, שלמה ארצי, שלום חנוך או אריק איינשטיין. איך אפשר להבדיל בינהם כשכל הדיסקים שיש לי שלהם כוללים לפחות 2 מהם?!
100. להפסיק לשאול "מי אני".

נחמס מיובל.

הא, ומישהו רוצה לבוא לשנטיפי?

ושוב, מזל טוב לי.

אני כל כך מסטול מעייפות שאפילו אני לא מצליח לחשוב בשעה כזאת על משהו מבאס.

הימים האחרונים היו כל כך מלאים, שזה טוב, ואני כבר נמצא בכזה אוברדראפט של שינה. וגם חרמן. אז באמצע ישיבה עם המנכ"ל אני מתחיל לנקר וסצנות ארוטיות עוברות לי בראש.

אושר.

וגם התקבלתי לטכניון.

כמו שהבטחתי אחרי שחזרתי ארצה, וביום ההולדת שלי, ולקראת העשרים אלף כניסות לבלוג, ושלוש שנים לבלוג, אז צריך לעשות בלוג סיכום. סיכום מאוד מסיבי.

אז נתחיל עם ה20,000 כניסות:

היפ היפ. יש לי 20K כניסות. האמת שמאז כבר היו כמעט עוד מאה כניסות אבל בלי קשר. OK, די להתפקץ, נעבור לסיכום השנה.

השנה עמדה בסימן הטיול לחו"ל. בלי שום ספק. שדרך אגב, היום, הראשון לאוגוסט זה בדיוק שנה מאז שהטסתי מהארץ.

בסיכום השנתי הקודם הכרזתי שאני וסימפוני החלטנו לאן טסים ושיש לנו גם תאריך. משם הכול כבר נהיה קשור לטיול. החל במריבות ביני לבינה לגבי איך אנחנו מתמודדים עם הטיול ומה יקרה אחרי. משם זה המשיך בלהודיע לעבודה שאני הולך עוד מעט מה שהפך את הכול להרבה הרבה יותר נסבל. לסדר סידורים לקראת הטיול, כמו חיסונים, מסלול, דרכי תקשורת, פרידות. אפילו עשיתי רשיון לקטנוע לפני הטיסה, גם בשביל החלום וגם כדי שאוכל לרכב בטיול. רכבתי די הרבה על אופנועים בטיול, כולם היו בסמ"ק גדול יותר ממה שהיה לי מותר ובמדינות שלאף אחד לא איכפת אם יש לך רישיון אבל לפחות הרגשתי בטוח על הכלי.

ואז טסתי. 9.5 חודשים מטורפים. במהלכם פרסמתי רק 5 פוסטים. התקופת יובש הכי גדולה בכתיבה. אולי אני צריך לפרסם פה מידי פעם את הדוא"לים ששלחתי הבייתה.

אין שום דרך לסכם את כל הטיול הזה, אז אני פשוט לא. פשוט וקל.

מאז שחזרתי לא עשיתי יותר מידי, או לפחות לא דברים פרודקטיבים במיוחד. בעיקר נהנתי לי מהחופש וניסתי להתרגל מחדש לארץ המוזרה הזאת. לעשות את כל הדברים הלא נכונים בקשר עם סימפ. להיפגע לגמרי מחדש. לעבור את השלבים הפסיכולוגיים של פרידה קדימה ואחורה ותוך כדי להכפיל את מספר הנשים ששכבתי איתן וכמעט להכפיל את מספר הבחורות שהתמזמזתי איתן. אז אולי זה כן היו חודשיים מחשלים ומלמדים בדרכן שלהן.

מחר אני עושה משמרת ראשונה בבית קפה החדש שאני מתחיל לעבוד בו, או יותר נכון להתמחות בו. נראה מקום נחמד. מחר גם הצבא יודיע לי האם הוא יצטרך אותי בימים הקרובים או לא.

בכל מקרה, סטטיסטיקה:

נבנה על סמך הפוסט לשנתיים בבלוג 

סטסטיקה של הבלוג

מי היה מאמין, ישראבלוג הפכה את הטבלאות לבלתי חוקיות. אז יצא לי פוסט נורא מבולגן.

שורה ראשונה זה הערך והתוצאה היום (או בשבוע האחרון, מתי שכתבתי את הפוסט), זה תמיד יהיה בשחור, התשובה לפני שנה תמיד תהיה בצבע הזה, ואם יש תשובה מלפני שנתיים זה יהיה בצבע הזה.

מובן? לא. לא נורא, תזרמו עם זה. תבינו.

פוסט מספר: 193

160

90

ימים בבלוג: 1207

729 

376

מספר קוראים:  20,077

15,687

כ7000

קוראים ליום: 16.6

21.5

18.6

קוראים לפוסט: 104

98

77.7 לא ידעתי שכל כך הרבה

פוסטים לחודש: 4.7

6.6

7.2 פעם הייתי כותב יותר

היום הכי עמוס:

17/5/05 144 כניסות שקראו על יום ההולדת 22 שלי

אותו יום נשאר בראש המצעד. 2 לינואר 2004 – 94 קוראים ביום אחד שבו שני פוסטים, על תוצאות של בדיקת איידס ועל הלווית הדודה

אהבה בישראבלוג:

כל מה שהיה פעם + ריבים פומביים עם סימפ', פלרטוטים עם חצי מישרא ויזיזה בלוגרית.

אוי לא, הרגע קלטתי שגם אני בישרא-סקס!

יקירתי שלי, במה שהתחיל דווקא כפגישה ידידותית, המשיך למשהו קצר ונמשך כבר מעבר ל10 חודשים. ולפני השנה יצאתי גם עם 2 בנות שהתחילו איתי בישראבלוג פעם, היה קצת טרגי, אבל אני אובר-דרמטי שזה נוגע לעניניי הוא-והיא.

קוראים מפה: 92.8% היו מישראל

93.7%

95.1% היו מישראל

קוראים משם לפי הסדר:

אוסטרליה 1.3, ארה"ב 0.9, תאילנד 0.2, אנגליה 0.2, גרמניה 0.1, אירלנד 0.1, הולנד 0.1 וניו זילנד 0.1

ארה"ב 0.7 , אוסטרליה 0.7 (אני אפילו יודע מי זאת) , אנגליה 0.3, תיאלנד 0.2 (הפעם אני יודע מי זה).

מנויים: מי יודע? L אין כרגע פרו, אולי אם אני אתחיל לעבוד אני אקנה חדש.

30

אין לי מושג, אין פרו.

קוראים קבועים: לא יודע, זה בא והולך, את יודעת. מסתבר שיש יותר ממה שאני יודע, הם פשוט מסתתרים ממני.

האחיות שלי החליטו שהשנה אני חוגג את יום ההולדת העברי שלי. החליטו, בשבילי, חד צדדית. הרי הודעתי קבל עם ועדה שאני חוזר מתשעה וחצי חודשים בחו"ל יום לפני היום הולדת הלועזי בשביל לחוג אותו עם משפחתי האהובה ולא איזו זונה ויאטנמית + כמה אנשים שפגשתי ברכבת לילה.

אני חושב שהם סירבו לחגוג את היום הולדת שלי יום אחרי שהגעתי רק בגלל שהם לא באמת האמינו שאני אחזור, עד השניה אחרונה, הם היו בטוחים שאני אשנה את התאריך שוב (במיוחד לאור העובדה שלא ממש יצרתי קשר עם הבית בשבועיים האחרונים של הטיול). אז הם לא הטריחו את עצמם בלקנות מתנה ובין ההתלהבות של בורג הקטן מגיע חזרה, הם פשוט לא טרחו לי לקנות לי מתנה.

לא שזה הפריע להן, הן פשוט הזיזו את היום הולדת שלי. "כן, מה אתה לא רוצה לחגוג בעברי?"

אז אתמול קיבלתי מתנה. זה די השתיק את התלונות שלי לגבי שינוי היום הולדת שלי...

קיבלתי קוקרס.

הכפכפים האלו ששוטפים את המדינה הזאת. האמת שגם במזרח ראיתי ניצנים של טירוף בעיניים של הקונים שלהם.

דעתי אליהם, ובכן, אני חושב שזורבבלה הגדירה את זה הכי טוב בפוסט שלה האסונות של 2006 .

הם גם גדולים מידי ובצבע אפור.

אז הם נלקחו חזרה כדי לקבל מידה טובה יותר וצבע "נורמלי". צבע נורמלי בקוקרס זה איזה ירוק מוחטה או כתום זרחני, כי אם כבר אני אלך עם קוקרס אז לפחות שיהיו אותנטים. ואם לא, אז לפחות שחור, משהו שלא יראה כמו כפכפי שירותים ויאטנמים*.

אז עוד כמה ימים גם לי היו את הזוועה. אבל לי יש תירוץ! קנו לי אותם. זה לא שאני בחרתי וידוע שלא אומרים איכס על מתנות.

* כפכפי שירותים זה כפכפים שהם כל כך מכוערים וזולים שאפילו הויאטנמים (והסינים, ועוד כמה מדינות למען הדיון) לא הולכים איתם ברחוב אלא שמים אותם ליד השירותים בגאסט האוס ומסעדות. בגלל שאתה בלי נעלים בבתים ובהנחה שאתה לא רוצה פטריות ברגלים ושאר ג'יפה אתה נועל את הכפכפים בשביל השירותים.