מחפש מברג פנוי להברגה

"זה לא שאתה מיזנטופ באופן כללי. אתה לא שונא את כל האנשים.

אתה פשוט לא אוהב אנשים חדשים. הם פוגעים בהגמוניה שלך."

וואלה צדקה...

תנו ניחוש... (*)

* ההשתתפות בתחרות אסורה על מי שטייל איתי ו/או שכב איתי לפי התקנון השמור במשרדי החברה. בין הפותרים הכי לא נכונה ובצורה הכי הזוייה יוגרל חיקוי כפכפי קרוקס במצב משומש ושחוק קלות, אפילו לא מסריחות יותר מידי. תודה.

כמעט ושכחתי לחזור ולתת הסבר:

 ... 

נשאל אותם?

האממ...

לא נשאל?

לא יודעת? כדאי?

למה לא? הם צעירים.

אז?

לכל הצעירים יש. ככה זה. סתכלי עליהם.

אתה חושב, אתה רוצה, תשאל.

אז לשאול?

נשאל.

מסתובבים אלינו ושואלים:

תגידו יש לכם איזה, האממ, איזה, האממ, שוקולדה?

בורג: שמע, היה לנו קצת, אבל רק טיפה וגם זה אצל הבחורה האחרת, זאת שעדיין מחכה בטרמפיאדה לטרמפ הבא.

- הא, מה באמת. אז אני מסתובב חזרה, זורק אותכם ולוקח אותה. או אולי יש לכם מקור, מאיפה אפשר להשיג?

יובל הבלוגרית: אבל עזוב לא כדאי לכם, זה שוקולד בכלל לא טעים, זה שוקולד מריר!

כולנו ביחד מגחכים: לא, לא כזה שוקולד...

* נהג הטרמפ, בחור מבוגר, ישראלי לשעבר מניו יורק שבחופשה בארץ, מפסיק לנסות להרשים את הבחורינה הצעירה שלו בלהשוויץ שהוא שירת כקצין בשיזפון ושהוא יודע איפה זה עובדה, מסתובב אלינו ומגלה למה הוא באמת לקח אותנו טרמפ מכלום אחד (צומת ציחור) לחור גדול יותר (צומת שיזפון) בחושך. כנראה שאנחנו נראים מספיק זרוקים בשביל שיחשבו שאנחנו סוחרים בסמים.

הרגשתי מה זה מגניב שהבנתי מהרמיזות שלו שהוא מחפש בופ. הרגשתי שאני מסתובב יותר מידי עם מסוממים כי אני כבר לא תמים וטיפשי כמו ההערה של יובלית, כמוני פעם.

זיכרון הזוי שצף ועלה בין "מבוא למשוואות בשני נעלמים" לבין "מבוא לגיאומטריה". הייתי חייב לרוץ ולכתוב עוד משהו על שביל ישראל לפני שאני שוב שוקע במחשבות של "למה לעזאזל נרשמתי לעינוי הפסיכומטרי הזה?!"

המדבר. הו פאק, המדבר.

יש שם משהו, לא יודע מה, אבל משהו. במרחבים הפתוחים, בשקט.

זה מחדד לך את החושים, מנקה את המחשבה, מרגיע את הנפש.

הו מדבר.

אני חושב שזה היה החלק האהוב ביותר בשביל ישראל. לראשונה בטיול אתה מתרחק קצת מהכל. בצפון ובמרכז אי אפשר שלא לחצות כביש פעם או פעמיים ביום. ופתאום אתה נמצא באזור שבו זה רק אתה והקבוצה. אין כביש, אין ישוב, אין ברז מים אפילו ואין מטיילים אחרים. רק אתה והטבע הבלתי נגמר.

אולי זה שוב החוק המטופש הזה של החיים שאתה לא יודע להעריך משהו עד שהוא לא נמצא. למשל עברנו מתחת לעשרות אלפי עצים בצפון, ישנו מתחת לעשרות. אבל רק כשאתה הולך יום שלם בחום במישור אמיעז כשאין עץ אחד לנוח בצילו. מה אין עץ, אין אפילו שיח. רק אז ושם, אתה פתאום מעריך ומוקיר את עץ השיטה הקטן והמסכן עם הצל מלא החורים. מעולם לא רציתי לחבק עץ בחיי כמו אז.

גם החושים מתחדדים. אנחנו עברנו ליד בית ספר תיכון בטיול. תוך כדי זה שאנחנו עוקפים אותם, כבר כמה מטרים לפניהם אני מרגישים את ניחוח הסבון ומנחשים איזה שמפו היא משתמשת. הכול לעומת הסרחון שלנו כשלא התקלחנו כבר 4 ימים.

אז פתאום אתה סוחב אוכל ל5 ימים ומים ליומיים. התיק כבר לא מוכן להכניס עוד כלום פנימה והמשקל מראה על 25 קילו. אין אף אחד שיעזור לך בחרום מסביב. אף אחד חוץ מהחברים שלך למסע ועשרות זבובים שתופסים טרמפ עליך. פתאום אתה מרגיש כאילו אתה יוצא למסע אמיתי, חסל סדר אוכל טעים וכבד, בלי מקלחת, בלי סלולארי כי אין קליטה ואין מטען. פתאום אתה רואה חיות, אתה לומד להכיר את הצמחים בשמם ומה הבדואים עושים איתם. אתה ישן תחת שמיכה של כוכבים ומתעורר לזריחה מדהימה.

חוץ מזה שהמסלולים הם כאלו שאת רובם אתה לא עשית. אפילו לא שמעת אליהם. ואני לא יודע למה. כי הם בין היפים בארץ ובטח בין המאתגרים בינהם.

מי בנינו היה במכתש הקטן? המרוחק שבין המכתשים אבל ההכי יפה לדעתי. מי חשב שהמסלול ממכתש רמון לספיר יהיה כל כך מרשים? מי ידע שיש מתחרה ללונה פארק ולסופרלנד בנחל ברק ונחל ורדית? מתי שמעתי את השם המצחיק הר כרבולת לפני שהוא נהפך לאימת הר הכרבולת?

והנה כבר יש פוסט שלם עבר. השאר יחכה לפוסט הבא. הרי לא הספקתי לספר איך היקום נחלץ לעזרתך כשרק תקשיב לו ואיך המדבר יעשה אותך כזה קטן אם רק תקרא עליו תיגר.

אני בבית.

אפשר לחזור לשגרה.

שביל ישראל מאחורי.

לקח בערך 57 יום. היום כבר 62 ימים מאז שיצאתי.

בנתיים השלמתי מקלחת, גילוח זקן וארוחה של אמא.

יש הרבה מה לספר

אבל בשביל זה שבוע וחצי עד שמתחיל הפסיכומטרי.

אחרי כמעט 700 קילומטר וכמעט נשארתי לבד ביום חופש השבועי במדרשת שדה בוקר. החלטתי שאני לא חוזר הבייתה, אין לי מה לחפש בבית ויכול להיות חוויות חדשות ומפתיעות במדרשה שבמדבר (אולי אפילו שטפון). עד שהחברה תפסו טרמפ משדה בוקר ועד הבית. הבית של כולם. בחור שנוסע מאילת לטבריה ויש לו מקום לכולם ולתיקים.

טרמפ כזה זה כמו אות מהשמים. אז הגעתי הבייתה תוך שלוש שעות. מאתמול בצהרים ולעוד כמה שעות בודדות.

מדכא פה. לא יודע למה.

מצד אחד נורא נעים ונחמד בבית. אוכל של אמא, קורנפלקס בבוקר, מיטה רחבה וחמה עם פוך. אבל עצוב פה. הכל עגמומי, אפור ורטוב. בדרום היה טיפה קריר ואפילו ירד אלינו טפטוף בלילה ליד המכתש הגדול אבל לא היה חורף. אני לא אוהב חורף.

אין לי סיבה להיות פה בבית. אין לי הרבה מה לחפש. משהו אחד שיגרום לי באמת לרצות לשבת פה ולא לנדוד לי.

עצוב לכתוב את זה.

עברנו במכונית דרך של שלושה שבועות ברגל בשלושה שעות. השלטי ישובים שהיינו בהם חלפו לנו מול השמשה במהירות. איך אתה עובר כל כך מהר באותם מקומות אבל לא רואה בעצם כלום דרך החלון במהירות של 100 קמ"ש.

בשלושה שבועות מאז שעברתי פה בבית הכל נהיה חורפי. השדות ליד הבית מלאי עשבים ירוקים ורעננים, שלוליות משקפות את השמיים ובישוב הוסיפו שלטי רחוב חדשים עם ציורים של שם הרחוב. שביל הברוש עם ציור של ברוש, שביל הרימון עם רימון כמובן. מעניין אותי מה מציירים על השלט של שביל הבנים, או על השלט של שביל המעלות. צריך לבדוק את זה בדרך לרכבת.

עשיתי בבית דברים מרתקים, כמו לאוורר שק שינה, לנקות נעלים, לעשות כביסה לחולצה שאני לובש כבר שבועיים רצוף, ללכת לבנק. קיבלתי את הפיקדון הצבאי שלי, נרשמתי איתו לפסיכומטרי. כן כן, יואל גבע, הנה אני מגיע. התקשרתי ונרשמתי לקורס מתוך בור עם קצת פחות רוחות בפסגת תל עוזה שבצפון הנגב. עכשיו תמיד שאני אסע דרומה אני אסתכל על האופק מערבה, אראה את התל ואדע שבאמצע השביל, בבור מתחת לעץ נרשמתי לפסיכו. משעשע. אז התוכנית היא שאני אגיע לטאבה, אנוח כמה ימים באילת או סיני ומשם אחזור הבייתה בדיוק בשביל להתחיל את קורס הפסיכומטרי. אני מרגיש נורא גדול ואחראי שנרשמתי לקורס. ואז אני נזכר שאני בעצם לא רוצה ללמוד שום דבר מבין האפשריות הרבות מידי, או יותר נכון לא רוצה לעבוד כל החיים בהן. אז אני עדיין ילד מבולבל.

נשארו בערך עוד 18 ימים לסיום שביל ישראל. 16 ימי הליכה וימי הפסקה בפארק ספיר ובתמנע. המדבר מדהים, אתה מרגיש כל כך קטן, חסר חשיבות. לטפס איזה הר באמצע שום מקום ולראות רק מרחבים פתוחים. להלחם בהר כרבולת וכמעט להכנע. ללכת קילומטרים על גבי קילומטרים במישורים וגבעות קטנות ככה שתבין את מקומך במדבר. לקפוץ לתוך גב מים של מעיין מצחין ומאושר עד הגג כי זה המים היחידים שראית כבר כמה ימים. כל זה עם תיק של 25 קילו על הגב. כי אין מכולת 4 ימים ואין נקודת מים ליומיים (כמעט 10 ליטר מים).

אני חושב שהייתי מפסיק עכשיו, בגלל זה לא רציתי לחזור הבייתה שאני לא אתפתה. מזל שיש לי את החבורה שאני מטייל איתה. ככה אני יוצא איתם, ולא נשאר להתפנק ולסבול בבית, הם הסיבה לצאת. וכמובן שהבטחתי לעצמי שאני עושה את שביל ישראל ולא נשבר, ולא נכנע, עושה את כולו, אפילו אם את הסוף אני אעשה לבד. הבטחות צריך לקיים, במיוחד אם הם לעצמך.

להראות לעצמך שאתה מסוגל, שאתה יכול, שאתה לא נשבר ושאתה עומד בהבטחות לסיים את מה שהתחלת.

* עדכון: אחרי שכבר קניתי את האוכל והתחלתי לארוז עשינו תחלופת טלפונים מיסיבית. נשארים עוד 24 שעות בבית. הסיבה הרשמית מחכים לקבוצה אחרת של אנשים נורא נחמדים שנמצאים יום אחרינו. ננוח עוד יום ואז נוכל לטייל ביחד איתם. הסיבה הלא רשמית, לאנשים נוח בבית וקשה לארוז חזרה את התיק ולצאת לטייל בשביל ישראל. אז ננוח עוד יום לפני שיוצאים לחולות של המדבר. אפילו השמש חזרה לזרוח פה... *

מעניין מה יהיה הטיול הבא אחרי טאבה והפסיכו?

והנה היא שוב קוראת לו, מנגינת הנדודים...

שביל ישראל – סיכום ראשוני, בעיקר השטויות שקרו בדרך

ביום האפס רבנו עם בחור עם שיער כחול על המקום שלא היה באוטובוס לקריית שמונה וסיימנו אותו על כמה כוסות של בירה בפטרייה, הפאב של קיבוץ דן.

ביום הראשון גילינו שאם נראים מספיק מלוכלכים ומסריחים אפשר אפילו לקבל כניסה חינם לבריכה של כפר יובל בהפסקת הצהרים. במיוחד עם שולחים בחורה יפה בבגד ים לבקש. ישנו בעין רועים, מעל קריית שמונה, אחרי ש-תן לבקן רדף אחרי סקזי מהסופר פארם של קריית שמונה לתוך רכס רמים. אנחנו עדיין טוענים שסקזי חווה עוד טריפ רע. הרי לא היינו בקריית שמונה.

ביום השני חווינו את המלחמה. יערות שרופים, כבישים מגורדים מטנקים, עיזים שנבהלו ולא נותנות חלב. המלחמה גם השאירה מתנות. שירותים כימים באמצע שום מקום, למרות שאני דווקא מעדיף לחרבן עם נוף של אגם החולה ורוח קלילה מלטפת של ישבני. השמועות שהגיעו אלינו סיפרו אגדות על מקלחות שדה שעדיין פועלות בשטח. עד כמה שהסרחנו, לא מצאנו מקלחות שעבדו. חיזקי מצא פצמ"ר ששרדה, סקזי החליט שזה מאפרה מגניבה ולקח אותה. רק כדי לסחוב אותה, כל הכמה וכמה הרבה קילואים שלה, על הגב שלו במשך כמעט שבוע.

ישנו ברמת נפתלי, היה מאוד נחמד. עד שהגיע זקן בעשר בלילה ואמר שיש לנו 4 דקות עד שהוא מפעיל את הממטרות. לבחירתינו אם אנחנו רוצים ללכת מהדשא של בית העם או להישאר. הוא אמר לנו ללכת לדשא של בית הכנסת. הדשא הזה עם שלט בגודל של מטר וחצי שכתוב בו "הלינה על הדשא אסורה בהחלט!". אז ישנו על מעין משולש אי תנועה ירוק וגדול בכניסה לישוב.

ביום השלישי התברברנו ב"קיצורי דרך", חצינו איזה שלוש גדרות תיל, מצאנו פרה שחוטה ואת העצמות שלה מפוזרות לאורך איזה מאה מטר. סקזי חשב על לקחת לפרה את הקרניים, בסוף הוא החליט שקטיושה ושאריות של פרה זה יותר מידי כבד. לא ידענו עוד כמה המון עצמות של חיות מתות נראה במהלך הטיול. אז שיחקנו קצת בעצמות שלה. במעין נקמה מוזרה, באותו אחר הצהרים כמעט הותקפתי ע"י פרה. אבל בישוב שישנו בו, דלתון נדמה לי, אחד השכנים ראו אותנו והחליט להזמין אותנו למקלחת. מקלחת ראשונה! אז בסוף הכל לטובה.

ביום הרביעי התחלנו כבר לטפס על המירון. סגרו בחוזקה את שארי בית ספר שדה מירון והלכנו לישון בקור, בגשם ובין חזירי בר. פגשנו חברים שרוטים של חיזקי, הם עשו טקס לוויה ממלכתי עם דרשות בלווי חליל לשפורפרת החלב המרוכז שלהם שנפחה את נשמתה אחרי שהופעל עליה יותר מידי לחץ בתיק והתפוצצה.

לפחות גילנו שבאמת לא היינו צריכים אוהל. סוגרים את שק השינה עד הסוף, שמים את המכסה של הסק"ש על הראש מסתובבים וחוזרים לישון כמו גדולים לצלילי הטיפ טף על הראש.

ביום החמישי, ערב ראש השנה, קמנו יחסית מאוחר בבוקר (7:30), הגענו לכביש בדיוק בשביל לתפוס את האוטובוס הכמעט יחיד ביום מהר מירון למעלות תרשיחא. התמקמנו במרתף של וילה בכפר ורדים של מכרים של החירשת לארוחת שחיתות של ראש השנה.

ביום השישי, סיימנו את העליה על הר מירון, וירדנו מהצד השני לעיירה מירון תוך שירת "רבי נחמן, רבי נחמן, אין כמוך בעולם" ו"נ נח נחמ נחמן מאומן". שמנו פתק בבקשה לזכות בלוטו שמילאנו שלשום. ניחשנו בסוף בשלושה מספרים, עדיין אין לי מושג מה זה אומר כי לא פגשתי דוכן לוטו פתוח.

בדרך מצאתי אבן יפה שלא הייתי אמור לקחת. היא הייתה נורא כבדה, אבל בכל זאת סחבתי אותה עוד כמה ימים. במעלה הארבל ועד הירדנית. עכשיו היא נמצאת בראשון לציון, אני מקווה שיום אחד היא תגיע אלי לחדר.

התמקמנו ללילה בחניון נחל עמוד. האחראי לאתר קמפינג היה בחור על אופניים ורסטות שלא ממש ברור איך הוא רוכב על האופניים בלי שום חיבור למציאות. אז קנינו ממנו קצת חומר חום. פעם ראשונה שעישנתי חומר לא ירוק. אחרי שכולנו כבר היינו די מסטולים אמא של החירשת הגיע עם משלוח של פויקה. הייתה ארוחת ערב איכותית, או שסתם כולנו היינו מסטולים מידי בשביל לשים לב.

ביום השביעי חזרנו לנחל עמוד עליון המקסים, ונחל עמוד תחתון הזוועתי. הגענו עם חושך למעיין שרצינו לישון בו למסיבת טרנסים בערבית ושיר הנושא מטיטנטיק. אז ישנו ליד מרכז קהילתי פיס של מגדל במקום. איכשהו בלילה, התגלגלתי מחוץ לשק שינה הפתוח, מעבר לכילה, עזבתי את המזרון שדה והתגלגלתי ישר לתוך שיח קוצני. התעוררתי באמצע הלילה כולי דקור ולא מבין מה אני עושה בתוך שיח קוצני.

את היום השמיני התחלנו בשעה מגוחכת, עוד לפני אור ראשון, בקור כלבים. כדי לטפס על הארבל המאיים עוד לפני השעות החמות. מהכפר הבדואי חמאם למרגלות הארבל הצטרפה אלינו עיזה, קראנו לה שבילה. היא הלכה איתנו ופעתה. בדרך כלל נשארה שניה או שלישית בשורה. הלכנו איתנו איזה מאה ומשהו מטר במעלה ההר, כמה וכמה זיגזגים, עד שהחליטה שבעצם אין לה שום דבר לחפש למעלה והשאירה אותנו לטיפוס הקשה עד גיחוך במעלה המצוק. כשהגענו למעלה חנינו מתחת לעץ הבודד בפסגה, הנוף היה מטמטם, אנחנו היינו רטובים מזיעה ו"אמא" (ככה אנחנו קוראים לה, היא פשוט כמו אמא. רק אמא מעוצבנת ורעשנית עם סגריה ביד) הגיעה ראשונה והכינה לנו עוגיות ותפוחים חתוכים בפסגה.

החלטנו להראות להר מה אנחנו חושבים עליו וכל אחד בתורו לקח נייר טואלט ומצית וחירבן על ההר.

בהמשך היום עברנו דרך טבריה עילית ופיספסנו את המכולת היחידה. אז עצרנו לישון צהרים על פיסת דשא רק בשביל לקבל קריאות מגונות מנהגי מוניות. אחרי הצהרים עשינו את כל הדרך לדרום הכנרת. הרטבנו את הרגליים בעין פוריה, את הגרון עם תמרים מקומיים, לא שרנו שירי רחל ליד קברה כי מישהו גנב את הספרון ורחצנו בכנרת. התמקנו ללילה באתר ירדנית, ליד נוצרים מוטבלים.

היום התשיעי היה יום מנוחה. לשבת ולא לעשות כלום, חוץ מכביסה ואוכל. בעיקר לא לשים את הנעליים אפילו לא פעם אחת. שחינו התרחצנו ונחנו. קיבלנו דגים מהדייגים המקומיים ועשינו אותם על האש. הם לא היו משהו, אבל שאר האוכל היה מטורף כרגיל.

יום עשר סימן את ההתחלה של הגליל התחתון, טפסנו כל הבוקר ממינוס 200 של הכנרת להר יבניאל 368 מטר. 570 מטר שהיו הרבה יותר קלים ממה שציפינו. צפינו לגהנום כי קראנו בספר של צביקי (צבי גילת) קללות על המעלה הזה. לאחר מכן הבנו שזה היה אחד הטיפוסים הראשונים שהוא עשה ברגל ולא בגיפ או מטוס, כי פשוט אי אפשר. עצלן הבחור הזה. שם פגשנו את ההורים של יובל שהביאו לנו פירות וסנביצים עם ביצה (!). הם ציפו להליכה רצינית, אבל הם הגיעו בצהרים אחרי שעלינו כל הבוקר. אז אנחנו רק רצינו לרבוץ במעיין ולאכול את האוכל. בערב ישנו בכפר תבור, במרתף של בית של מרוקאים שהיו מספיק נחמדים בשביל להזמין אותנו.

סקזי, אחרי ששלח את הפצמ"ר שלו לבית בראש השנה, מצא בואדי לא מסומן קסדה צה"לית עם שפצור הסוואה. מאז הוא סוחב אותה. וזה מה זה כבד!

לעומת זאת אחרי שאני צחקתי עליו, הוא צחק על זה שאני סחבתי אבן כמה ימים ושם לי בזמן שאני ישנתי שנ"צ 2 אבנים כבדות בתחתית התיק. ככה שיצא שהלכתי איזה 7 קילומטר עם איזה 25 קילו של תיק בלי שאני ארגיש. בתמורה תקעתי לו בוץ מזוהם משלולית באוזן. מה שגרם לו למחרת לאינפקציה בעגילים, אז כנראה שאנחנו תיקו.

ביום 11 כבר היה חמסין, התחלנו מוקדם את העליה לתבור. חשבנו שאחרי המירון וארבל התבור הנמוך יחסית יהיה חתיכת עוגה בשבילינו. אבל העלייה לתבור שניראת כאילו המסלול התלול הזה לעולם לא יסתיים והירידה השוברת ברכיים לא נראתה לנו שווה את המנזר היפה ונוף המרשים מלמעלה. קיללנו קצת את דני גספר שסימן את השביל על ההר ולא מסביב. היה כל כך חם בצהרים שעצרנו בנקודת צל הראשונה. שהייתה למרבה הצער תחנה אוטובוס ערבית. אוטובוסים תיירים בצד אחד, מוניות ערביות שעולות לתבור מצד שני. מוכר הארטיקים עשה עלינו קופה גדולה למרות שלא שילמנו אירו אחד על כל קרטיב והתיירים הארגנטיים צילמו את אמא, החירשת, יובל וסקזי ישנים על הספסלים עם כל הציוד זרוק מסביבם. חיזקי ואני ישבנו, פיצנו גרעינים, שועשענו מהתיירים המצלמים את החברה ישנים והמשכנו בדיון על איך שתיל מריחואנה הגיע לאדניות הפטוניה. אחר הצהרים השביל רצה לעשות עיקוף ואנחנו לא. אז חתכנו דרך דבוריה והתחלנו לטפס בשביל מזה תלול. אז תפסנו טרמפ על עגלה של טרקטור כשאנחנו יושבים על עצים להסקה ומנסים לא לעוף הצידה. ככה הגענו לפסגת הר דבורה, רק כדי להיות מותקפים ע"י עדר דבורים עצבניות (אירוני משהו) וללכת לישון.

ביום ה12 היה כבר עוד יותר חם, לא שחשבנו שזה אפשרי. ירדנו מהר דבורה הלכנו בבוסתנים יפיפים, עלינו לנצרת עילית וירדנו למשהד. רצינו איזה חומוס ערבי חמים וטוב לארוחת בוקר, אבל צום הרמדן הרס לנו את התוכניות. אז קנינו חומוס צבר וחלות (זה כל מה שהיה להם) ואכלנו אותם במזבלה המאולתרת של משהד בין שאריות כבשים שחוטות. בצהרים התברבנו בשבילים ישנים ולא מסומנים ונכנסו בטעות לעתיקות ציפורי. הלכנו שם כמה צעקות, דרישות לשלם, קללות מצידינו והסתלקות מהירה ומאוד קוצנית דרך השטח עד לקבר של איזה עוד אדמו"ר זיטא שקבור בציפורי. היה מה זה קריר בתוך הקבר שלו. אז עצרנו לצהרים ליד.

את הערב כבר עשינו באלון הגליל אצל חברים של סקאזי. עשינו פיתות ופיצות בתבון וישנו כרגיל במרתף של הוילה.

ביום ה13 בגלל שכבר טפסנו לאלון הגליל, או יותר נכון טפסנו טרמפ במאחורה של טנדר ערבי במעלה העליה, החלטנו לקצר את הדרך. במקום לרדת, לטפס, לרדת ולטפס הלכנו פשוט לאורך נחל ציפורי. נהנו מהירוק ומניחוח הביוב שבו. הקיצור חסך לנו כל כך הרבה שהגענו מוקדם מידי לנקודת הצהרים שלנו, אז המשכנו. רק כדי לגלות שהלכנו 4 קילומטר בדרך לא נכונה. אז תפסנו טרמפ חזרה לשביל, הלכנו זריז והגענו בשעה הנורא מאוחרת של 2 לנקודת המפגש עם אמא של אמא (משעשע, לא?). בגלל שכבר היה שעתיים אחרי שאנחנו רגילים לאכול ולישון רצינו כבר מאוד לעשות את שניהם. וברגע שפגשנו את אמא שלה עם כמויות האוכל שהיו לה התנפלנו. אני חושב שהיא חטפה שוק איזה כמויות של אוכל והמהירות שהכל נעלם. כולנו אכלנו יותר מידי אוכל, ויותר מידי שוקו ובראוניס. ככה שבסוף היה לכולנו כאב בטן ורצינו רק לישון. אז האמא התייבשה עד שהתעוררנו. וכשהיא הייתה כבר כולה ממורמרת המשכנו את הכמה קילומטרים האחרונים לכפר חסידים. שם בוצעה החלפת מכוניות וטפסתי טרמפ עם אחד מהם למרכז.

הגעתי לאחותי שהביאה אותי לבית של ההורים. הפתעתי אותם בהגעתי אחרי שאמרתי להם שאני לא חוזר בלפחות עוד שבוע. אמא התרגשה, אבא חייך, הכלב כשכש בזנב ואני הלכתי להתקלח סוף סוף.

יום כיפור עבר וחלף לו במהירות, מה שמהווה את יום 14 ואת רוב יום 15 ותיכף עוד פחות משעתיים אבא יסיע אותי חזרה ליגור כדי מחר בבוקר היום ה16 להתחיל את הטיפוס לכרמל. שעתיים ליציאה ועדיין לא אספתי את כל הדברים מהכביסה וניקוי. לאור זה, זה גם הזמן להתנצל בפני האנשים שלא הספקתי להגיב לתגובה שלהם ולא קראתי את הבלוג שלהם. זו גם הסיבה שלא תהיה פה כרגע תמונה של "שבילה" העיזה, הפצמ"ר, שירותים כימיים באמצע שדה או שום דבר אחר. פשוט אין זמן. חופשה מקוצרת כמו שחופשה מקוצרת אמורה להיות.

עוד שבוע בערך חזרה בבית, הפעם אני מגיע ברגל!

מקיבוץ דן לקיבוץ יגור ברגל ב10 ימים. טוב נו 12 ימים עם הפסקות.

רוב הקבוצה החליטו לצום. ואם לצום, אז בבית. לכן, חזרתי הביתה לחופשה מקוצרת. יומיים. מחר בערב נוסעים כבר חזרה לצפון.

חוויות בהמשך.

גמר חתימה טובה וצום קל. אני חושב שאני אוותר על לצום השנה.

חמישית משביל ישראל מאחורי, אני לא מסוגל לחכות להמשך...

מסתבר שלגמרי איבדתי את היכולת שלי לשתות. כל מה שפיתחתי בטיול. לילות על גבי לילות השקעתי את מיטב הדולרים האוסטרלים בVB ובXXXX bitter, את הבאטים של תיאלנד בסינגה וטיאגר, את הקיפ-ים של לאוס בLao Beer הנפלאה, את הדונג-ים של ויאטנם בבירות מקומיות במחיר של שקל וגרוש לאחת.

חזרתי מהטיול הגדול בחו"ל עם הרבה חוויות ונסיון אבל בעיקר חזרתי עם יכולת לשתיית אלכוהול. פעם ראשונה בחיים שלי בשבעצם הצלחתי להחזיק את האלכוהול שלי. אבל כבר עברו 4 חודשים מאז שחזרתי. בדיוק ארבעה למען האמת. אולי זה מצדיק עוד פוסט כשלעצמו? בכל  מקרה ב4 חודשים האלו מסתבר שאבדתי את כל היכולות האלו לחלוטין.

ישבנו הערב שלושת החברים הטובים, כמעט פעם אחרונה שיצא לנו לשבת ברוגע ביחד ושתינו בירות. הרי אני יוצא מחר לשביל ישראל. כשהולכים ומתאמצים פיזית זה לא רעיון טוב לשתות הרבה אלכוהול וכשאחזור, הם כבר יהיו עסוקים בלימודים. אחד מהם אפילו רחוק בירושלים. נפרדנו, לפני שאני יוצא לשביל. אבל מסתבר שליטר בירה, טוב נו, ליטר ורבע ("טעמתי" המון מהאחרים) מסובבת אותי. מה קרה לימים ששתיתי את זה רק בתור התחלה?!

אז עכשיו אני יושב מול המחשב. מנסה לסדר את המחשבות שמתעקשות להסתובב כמו החדר ומבין שאין סיכוי שאני ממשיך לסדר את התיק למחר. טוב נו, זה לא מפתיע. תמיד לפני כל טיול, במיוחד גדול שכזה, אני יוצא בבלגן. יצאתי מזרחה ל10 חודשים עם חדר מבולגן לחלוטין. איך הרי אני אצליח בשלושה ימים אחרונים לפגוש את רוב המשפחה, החברים, לסדר את החדר (שאני דוחה חודשים), לארוז את התיק בצורה יעילה מאוד, ללמוד את טכניקת הצילום HDR מאפס, לכתוב לאבא שבחו"ל, לסיים את העבודה בבית הקפה, לקנות ציוד ועוד מליון דברים שהמוח שלי לא מצליח להפוך למילים במצבו הנוכחי בהתחשב בשעה. ולכן אני נמצא בלילה שלפני היציאה לשביל ישראל, טיול של 50 יום וכלום עדיין לא מסודר.

רק האמונה שאני אצליח לקום מוקדם ולסדר את הכל, פלוס לעשות קניות של אוכל לטיול ולמלא אוויר ברכב של אמא.

הרצון שלי הוא לכתוב פוסט יותר משמעותי ויותר פיכח על היציאה לשביל ישראל. על ההגשמה של עוד חלום שלי. אחד מאלו שלא חשבתי שאני אזכה ממש להשלים. על אתגר רציני, פיזי, אבל בעיקר נפשי שאני מקווה שאני אצליח לעמוד בו. על זה שידעתי שאני ארצה לפרוש ולכן סיפרתי לכל העולם כדי שיהיה לי מוטבציה מהבושה לא לפרוש בנקודות הקשות. על זה שאם לא הייתי קובע תאריך וסידורים עם חבורת אנשים נפלאים, רוב הסיכוי שהייתי מוצא תירוץ להמשיך בחיי המשעממים ולא לצאת לשביל. על כמה שאני גאה בעצמי על זה שאני לא אחד מהמסודרים בחיים ויכול לצאת לשביל, ככה פתאום, כי בא לי. אז זה שחבל לי שאני לא מסודר ולא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אבל אני יודע שלא יהיה לי זמן לכתוב על כל אלו...

חוץ מזה אני חושב שזה הזדמנות לחוות עוד אחד מבין המשימות שלי, לוותר על מחשבים למשך תקופה ממשית. הרי בחיינו גם לעובד בתחנת דלק ומלצר מצריך קשר תמידי עם מחשב. אז 50 יום של שטח במילא מנתקים אותו מציוולזציה. בעצם צוולזציה לא. אני יוצא חמוש, בחולצות סנטטיות, עידן החלל שחוסמות UV ומנדפות זעה. מכנסי ניילון לכל התנאים. פנס של עשרים ומשהו לדים שחוסכים באנרגיה, תיק מהונדס הנדסת אנוש מדוייקת, טבליות טיהור מים, שקי שינה לטמפרטורות קפיאה, ומצלמת ריפקלס דיגטלי כבדה מידי ומלאת אופציות. אז תחכום טכנולוגי לא חסר. להפך, הוצאתי יותר כסף ממה שרציתי על השלמת דברים שהיו חסרים לי בטיול הגדול הקודם. אבל לפחות מחשב לא יהיה שם. חוץ מזה שבסלולרי ובנגן מוזיקה. אז לאור זה שחסמתי את הגישה לאינטרנט בסלולרי, אולי אפילו אני אתנתק מהרשת ל50 יום. זו אחת המשימות שלי. משימה די מוזרה לעידנינו, אבל משימה.

תעשו מנוי ותגלו אם אני חוזר לפני 50 הימים האלו.

הרי דווקא בהפסקות השבועיות האלו שלנו אני ארצה מהבית של חברים לספר לישרבלוג על כל מה שקרה בשבוע.

דווקא רציתי גם לספר לכם על מסרון מסימפ שאיחלה לי בהצלחה בשביל. וגם על זה שהייתי בתערוכת צילום בדיזנגוף סנטר וגיליתי שיש מישהו (שכמובן שכחתי לחלוטין את השם שלו בשניה זאת, איתו הסליחה), שכחלק מתערוכת מסע אחר, כבר עוסק בצילום רכבות ותמונות מרכבות. מה שדי היה הרעיון שסימפ פיתחה בשבילי  כדי שיום אחד יהיה התערוכה הראשונה שלי. רציתי לספר לה. מסוג הדברים שרק אני והיא נבין. ויתרתי. סתם התאכזבתי כשהבנתי שאפילו הרעיון הכי מקורי שהצלחנו להעלות הוא כבר לא כל כך מקורי. עדיף שאני לא אצור איתה קשר.

לא משנה, האלוכוהול מתחיל לפוג לו והעייפות מתחילה להשתקע לה. אני חושב שאני אלך לישון. אקום מוקדם, אסדר את החדר, התיק, אקנה אוכל ואגיע לתחנת האוטובוס. מסתבר שרק להגיע לבית אוסשקין בקיבוץ דן, נקודת ההתחלה של השביל, לוקח איזה חצי יום באוטובוסים. זה די משעשע שאני עומד ללכת 940 ק"מ ברגל, אבל מתעקש למצוא מישהו שיסיע אותי 4 קילומר לתחנת האוטובוס. הרי זה מה זה כמה קילומטר בין כל כך הרבה...