מחפש מברג פנוי להברגה

הייתי לפני שבוע במילואים. חשבתי שלא הייתי אמור להגיד, אבל אם עושים חיפוש בויינט אפשר לקרוא את שם התרגיל, מיקומו, כוחותיו וכמה ימים. אז קטונתי.

נסעתי לצפת לשבוע באופנוע. זו הייתה הרפתקה. יש כאלו שיגידו מטופשת. אבל חוויה נחמדה לנסוע בכבישי הגליל בקטנוע. וה250 סמ"ק עלה בעליות של צפת בלי להתאמץ בכלל. עבר לו שבוע שלם של לישון בלילה בצימר של חבר, לשבת ביום בבונקר ולהעביר זמן. בשלב מסוים מישהו העביר את הטלווזיה שאמורה לשדר תמונות מהמזל"ט לערוץ האח הגדול ואז הזמן עבר קצת יותר טוב.

להיות מילואמניק בפעם הראשונה זו חוויה מעניינת. פתאום אני מוציא מהארון את הנעלים הקלות, החגורת סקוץ, המעיל האמריקאי ולא מבין מה הסיפור הגדול היה בלהשיג את הדברים האלו בשירות הסדיר. זה היה בעיקר מוזר ולו רק בגלל שהפקודה הכי משמעותית שקיבלתי כל השבוע הייתה כשהזמינו 37 מגשי פיצות, העמידו סדירניקים חמושים לשמור עליהם והפיצו פקודה נוקשת לא לגעת בה עד שעה 2200, בחילוף.

השבוע בנתיים:

• בחור קצת קוקו לקח פטיש 5 קילו והשמיד את הדירה יומיים לפני שחתמתי על חוזה שכירות שלה.
• חברה שלי החליטה שאני לא משקיע בה מספיק וחתכה. אבל משום מה ממשיכה להתקשר פעמיים ביום.
• הקונספט של למצוא טיסה ברגע האחרון לבלקן בין יום כיפור לסוכות התברר כחלומות באספמיה. כל הטיסות תפוסות ו/או יקרות. אז אני נשאר בארץ.
• המילואים התקשרו להגיד שהם כנראה רוצים שאני אבוא, אבל לא בטוחים. פעם שניה לא עניתי להם. אז בעצם יש סיכוי טוב שיעבור עוד זמן נכבד עם שאני אגלה אם אני נוסע בקרוב מאוד צפונה או לא.

שזה די הרבה התרחשיות לאור העובדה שהיום בבוקר קלטתי שאני שוקל האם לראות את המקצוענים או אפרת אנזל (או שזה היה אודטה בכלל).

חזרתי, המילואים היו מבאסים תחת.

אפילו אני לא נותן לעצמי להתלונן. מילואים של איזה יומיים וחצי באמצע תל אביב. פעם ראשונה שאני מבין על מה כל המילואמניקים התלוננו כל השנים. על זה ששניה לפני הם היו אזרחים, מלאי טרדות, דאגות ודברים לעשות ופתאם הם צריכים לעזוב את הכל ולהיות 100% בצבא.

היה מה זה מוזר לחזור לקריה, לחזור למשרדים הישנים, לחזור לחולייה שהקמתי, שחוץ מזה שסובבו את השולחן שום דבר לא השתנה. הא בעצם קנו שני מסכים דקים 21 אינץ רחבים. הם שימשו מצויין לראות פרקים של סימפסון וסקרבס בזמן הפנוי.

והיה הרבה זמן פנוי. הרגשתי כאילו אני בגבעת חלפון גרסת שנת אלפיים. הבזבוז זמן, הפוליטיקה, הטפשות, הכל כמו בסרט. האמת כמו בצבא, רק שכחתי איך זה כבר. עובדים כמה שעות על תוכנית למבצע ושולחים את התוכניות למפקדים. אנחנו נותנים את המיטב שלנו לאלוף משנה. ברגע שהוא מאשר, אין מה לעשות. מחכים. עד שהוא לוקח, לומד, מראה למפקד היחידה התת אלוף. עד שהוא לומד ומאשר. ואז הוא לוקח את התוכניות לאלוף פיקוד צפון, שמסתכל ומבטל את הכל. אבל נותן רעיון חדש שהוא רוצה שהיחידה שלי שתתכנן לו תוכניות. 

אז מפסיקים להתבטל, לראות סרטים ולשתות קפה, מבטלים את כל התוכניות שחשבת שאולי תספיק היום וחוזרים לעבוד עוד כמה שעות. עד הביטול הבא. וככה המשכנו עם הסגנון הזה במשך כל המילואים. מסתבר שזה פחות או יותר מה שעשו כבר בשלושה שבועות האחרונים ולכן הומצא המשפט הפופולרי: "רק עוד תכנון אחד ואני בטוח שהם נכנעים".

זה הגיע לרמות מטורפות. שבעשר בבוקר מדברים על קדימה מהר מהר, צריך לעבוד, לאסוף את כולם לחיתוך מצב. עד מתי המילואים שלך? יום חמישי, תתכונן לזה שנאריך לך אותם. וכבר ב12 בצהרים באותו היום מדברים על זה שהרעיון נפל, הוא לא רלוונטי ושרוב הסיכוי שבשעות הקרובות יפזרו אותנו הבייתה. שחררו אותנו הבייתה, עם זמן הקפצה של כמה שעות בודדות. מעניין מה יקרה.

אז כל הפול גז בנוטרל, שעושה רושם שכל הצבא עובד ככה, כי גם בשטח אף אחד לא יודע מי ומה (אולי בדיוק עכשיו מורידים את הרסן וצהל יוכל להתחיל לפעול בכוח גדול יותר). הידע כמה אנחנו כן מנצחים וכמה אנחנו לא. העדכון התמידי במספר הנפגעים. המחשב שכל כמה זמן נכנס למטח ציפצופים ואתה יודע שכרגע יש מטח בצפון, תיכף תדע את כל הפרטים עליו. לא עשה לי טוב, בכלל לא טוב.

שמחתי לסיים עם זה. עצוב לי שאני לא מרגיש שבאמת תרמתי יותר מידי קונקרטית. כואב לי על המלחמה הזאת שפתאום הגיע in my face. אני רוצה חזרה לבועה.

כשצה"ל התחיל להכנס ללבנון התחלתי לזהות. התחלתי לזהות מקומות, מספרי ושמות יחידות. הבנתי מה הולך. אז התקשרתי ליחידה, לשאול מה קורה. לספר להם שאמנם לא הגעתי לשום ראיון וגם לא לתרגיל, אבל זה רק בגלל שהייתי בחו"ל ושאם כמו שאני מנחש, היחידה שלי קשורה לעניין והם צריכים עזרה אז אני אשמח לעזור. אמרו שיבדקו אם צריך ומתי.

מאז כבר עבר שבוע ומשהו. הספקתי להתקבל ל2 עבודות. אחת כמלצר השניה כבר-מן (של קפה). התחלתי כבר בהתלמדות כמלצר. במהלך המשמרת ביום חמישי בערב קיבלתי הודעה שיש לי צו 8 ולהתקשר חזרה. אמרו לי להגיע לקריה ביום ראשון בבוקר, משמרות בחמ"ל.

היום בלילה (הלילה שבין שישי לשבת) כמה זמן אחרי טילי החייבר על חדרה התקשרו והודיעו שמזרזים עניינים ושאני אגיע כבר מחר. אז הנה הוצאתי את המדים מהארון ואני מוכן.

מחר בבוקר אני אקום, אוכל ארוחת בוקר ואלבש מדים, בדיוק שנתיים אחרי ה5/8/04 היום שבו החזרתי את המדים בבקו"ם. אירוני משהו.

בכלל כל הקטע של טלפונים ממספרים חסויים, שמאחורי הקו יש מישהו בתורנות לילה ארוכה, שאומר לך להגיע לקריה בשעות מוזרות, מזכיר לי נשכחות. אהבתי את זה בסדיר, לא כל כך מההרס של הלילה או השבת, אלא מהלגיע לקריה בשעות שאין בהן בכלל גובניקים (חוץ מהשומרים), להכנס לבור, לעשות את העבודה הדחופה. הרגעים שבהם הרגשתי שאני בעצם עושה משהו ותורם במשהו.

אני מקווה שבמילואים האלו אני עומד לתרום את התרומה הקטנה שלי למאמץ המלחמתי.

האמת שקצת התאכזבתי כשגילו לי שצוותו אותי למשמרות בקריה ולא בחפ"ק בצפון. לא יודע, משום מה אני מרגיש שאני יוכל לעזור יותר אם אני אשב בצפת, ראש פינה או במוצב. אבל דוגרי אני אעשה את אותה העבודה רק עם איום קטיושה עם הראש. אז לפחות ככה אמא ושות' יהיו רגועים.

הבעיה היא במוצאי שבת הייתה אמורה להיות המשמרת התלמדות האחרונה שלי. שאחריה הם אמורים להתחיל להעסיק אותי בתור מלצר אמיתי. אני מקווה שהעובדה שאני מבריז להם ונעלם לשבוע לא תשפיע על ההחלטה. במיוחד לאור העובדה שהם לחוצים למלצרים במיידי. מקסימום יש לי את המקום האחר להיות בר-מן והוא אמר לי להתקשר אליו כשאני חוזר מהמילואים כדי להתחיל בהתלמדות.

הא ובמסגרת שמועות שהוחלפו כבר עם החברה גליתי דבר משעשע. או שלא. המפקד האחרון שלי בצבא, זה שאני שנאתי אותו והוא תיעב אותי ולכן לא היו לנו יחסי עבודה כל כך טובים. כמה חודשים אחרי שאני השתחררתי הוא פוטר, או התפוטר, או הופרש או שסתם הצבא רצה להפטר מכל הרב-סרן שהיו לו כמו זבל והתנהגו כמו זבל. בזמנו כשהגיע אלי השמועה הזאת חייכתי, חשבתי שצדק סוף כל סוף נעשה והצבא מעיף את החרא קצינים שלו. אבל עכשיו גליתי שבניגוד לעובדה שאם הוא היה נשר בצבא הוא כבר היה מזמן בתפקיד אחר, ברגע שפיטרו אותו, הוא הועבר ליחידה שלי במילואים. כלומר אני עומד להמשיך לשרת איתו במשך עוד שנים! פאק!

כמה מוזר החזרה לכל הקטע הצבאי. יאללה יצאתי לעשות משהו יעיל למען המדינה. אלא אם כן יסיעו אותנו למקום מגניב עם פיצוצים, אחזור בלילה הבא ברגע שהמשמרת הראשונה תיגמר.

זהו, עבר לו יום חמישי, ה5/8/2004 , סיימתי שלוש שנים מינוס יום אחד של שירות למדינה. השלט שבתמונה הפסיק להיות כמו חלום, הנה אנחנו, אותם אנשים שפגשתי בבקו"ם לפני שלוש שנים, רק שונים לגמרי מבפנים, עומדים מתחת לשלט ומשתחררים. את החיוך אי אפשר להוריד אפילו עם שפכטל.

להשתחרר זה לא יותר מידי קשה, הרבה יותר קל מלהתגייס. זה לא לוקח הרבה זמן, חוץ מהתור לאפסנאות שגם בה בקושי בודקים האם החזרת את הציוד שלך. כמה תחנות והופ קיבלתי תעודת מילואים, נותנים הצבה למילואים ויאללה עוף לנו מהעיניים. כמו שחבר שלי הציג את זה: זה קצת מאכזב, אחרי שלוש שנים זורקים אותך. הרי זה לא שציפיתי שבוגי או מופז יעמדו מחוץ לשער וימחאו לי כפיים, למרות שזה יכול להיות נחמד. אבל אפילו מילה טובה לא נותנים." אבל התגברתי.

הלכנו לאכול ארוחת משתררים בבורגר קינג של תל השומר. מסתבר שאם מראים תעודת שחרור מקבלים ארוחה ב19.90 ש"ח, רואים? לא סתם בזבזתי שלוש שנים.

חזרה הבייתה, מגלה שדלק למכונית החדשה זה קטע ממש ממש יקר! כלומר אני חייב למצוא עבודה, אבל זה קטע ששייך לפוסט הקודם.

בבית עובד טיפה בגינה, חוזר לישון ומתארגנים לצאת לחגוג בכפר הארורים בניצנים. מגלים שאחד החברים חולה (האזרחות משפיעה קשה עליו) ומבריז לנו. אז חיפשתי אם מישהו יכול להיות מוכן תוך שעה ורוצה לבוא במקומו לניצנים. אחרי טלפון לחצי מהאנשים בנייד שלי, אלו שאני מוכן לסבול אותם ללילה שלם, גילית שלכולם יש חיים. זה עובד, זה בצפון, זה בים המלח, זה יש לו דייט, עוד כמה סתם נמצאים בצבא וזה מלווה נוצרים נורווגים אוהבי ישראל בטיול לירושלים (?!). אז סירבתי להיכנס לדיכאון הרגיל של "אין לי חברים ואף אחד לא רוצה לבוא איתי לבלות", פאק איט, שיעשו מה שהם רוצים. בזבזנו כרטיס, שזה חבל אחרי שבשבילו חפרנו בפחים, אבל הוא לא באמת עלה לנו שום דבר. נסענו רק שניים. היה כיף.

בתמונה זקני צפת מחממים וכולם מנסים להתעלם. אמנם רוב האנשים שם היו תינוקות שמאור כהן הקים את הלהקה, אבל פאק, הם היו גרועים! (איזה משפט של זקנים, אני מרגיש זקן L)  לא היו להם פעם שירים טובים?! הם התעקשו לא לשיר שום דבר מוכר. כמה שעות אחרי זה סוף סוף היהודים. אני לא צריך אפילו להגיד איך היה, אין מצב שהיהודים יעשו הופעה שלא תקפיץ את כולם, מטורף. היו אפילו כמה שירים מהאלבום שבדרך.

"אנשים, עוצמים את העיניים,

ונרדמים כי מאוחר.

מה שנשאר לנסות כי בינתיים

אני ערה מהשבוע שעבר."

עוד ארון אחד – היהודים.

כמה עצוב, אבל אני חושב שאני אלך לישון. כי מאוחר ואני גם עייף... יום ארוך, מיוחד, מהנה והיסטורי.

זהו, היום הוא היום הראשון בחופש"ש. מעשית סיימתי להיות חייל. נשארו כמה עניינים רשמיים של לסיים טופס טיולים ולבוא לבקו"ם, אבל בדוגרי אני לא צריך עוד ללבוש מדים. לעולם! או לפחות עד המילואים עוד שנה.

אפילו בעיתון כתוב שגיוס אוגוסט 04 החל, כלומר יש לי נינים. אני כבר לא סבא, אלא סבא-רבה. כמה שאני זקן, עוד שבועיים אני מת. המחלות זקנה כבר החלו, נהפכתי לאלרגי. עושה רושם כאילו אני אלרגי לשחרור. טוב אז לא אלרגיה. אבל שפעת באמצע יולי, זה לא הגיוני, אני מת מחום ומתעטש בו זמנית. ביום ראשון התחלתי לחלות, ביום שני, היום האחרון בצבא התפרקתי לחלוטין, רק היום אני חוזר לעצמי. האמת היא שלפי דעתי הכול זה ענייני קרמה שכאלו. יום ראשון היה מוקדש ברובו להשווצה שאני משתחרר ולהסביר לאחרים שהם עדיין לא. אז כל הטיולים האלו בין המשרד המוקפא לבין החמסין בחוץ הרגו אותי. אז ככה זה, אתה תוקע להם שיחרור בפנים והם תוקעים לך שפעת בחזרה.

אז לעזוב את הצבא לא היה כזה כיף, גם לא חגגתי במיוחד בערב, חוץ מלישון איזה 12 שעות, שזה כיף, אבל לא חגיגה. היום אני אחגוג ואם לא היום אז מחרתיים.

למרות המירמור הקל על להיות חולה בחמסין, סך הכל, הכול מצויין! לפעמים יש לך את החצי שבוע הזה שבו נראה שהכל מסתדר לטובה.

אני יצאתי לחופשת שחרור, את זה אתם יודעים ולא צריך להסביר למה אני שמח. אבל זה לא שאני אהיה בבית ואשמע את אמא שואלת ומציקה מה אני מתכנן עכשיו לחיים. ההורים יוצאים לחופשה. כלומר הבית מתרוקן לשבוע, מה שמשאיר אותי עם: 0 חברי משפחה בבית, 7 חדרים, 1 כלב, 2 מכוניות והרבה אוכל. רק אלכוהול צריך לקנות.

בתקווה שאני גם לא אהיה לבד בבית. חבר קרוב יצא ביום חמישי לחופשה השחרור שלו. חבר קרוב שני החליט עכשיו שאוניברסיטה זה נחמד אבל זה לא בשבילו. אחרי שנה בביולוגיה מספיק לו. הוא לוקח שנה חופש בשביל למצוא את עצמו. כלומר ברגע שהוא מסיים את המבחנים שלו, יש לי חבר לסטלנות. נוכל לבזבז את חיינו ללא מטרה, זה אחד הדברים שהוא יותר טוב בהם, אנחנו הגדרנו את זה: This summer would be known as the summer of George . רק מכורים לסיינפלד יבינו. החלטה ראשונה שלנו, סיני, בקרוב, לא יודעים מתי, אבל בקרוב.

ואחרונה אבל לא אחרונה חביבה, יש מישהי לחלוק איתה את העושר/אושר הזה.

כל פעם שאני מסתכל על הלוח שנה שלי אני מאושר מחדש. במקום תורניות וישיבות ששלטו ביומן בדרך כלל, עכשיו הכול מלא בהופעות, סרטים והצגות. סרטים בחינם על החוף בבננה ביץ' או הצגה בתיאטרון, הופעה בבארבי או מסיבת יום הולדת. האחריות שלי כרגע מסתכמת בשני דברים; לקום ברביעי בשמונה בבוקר ולפתוח את הדלת לעוזרת – נראה לי שאני אתמודד עם השעה המוקדמת והמחויבות השנייה היא לקבוע תאריך למסיבת שיחרור. החיים הקשים...

בקיצור הכל עושה רושם שמסתדר מצויין. הנה, אפילו לא התעטשתי כבר איזה ארבע שעות.

אני לא מאמין ששבועיים לפני השחרור אני עובד הכי קשה שעבדתי בכל השנה אחרונה. סוף כל סוף הגיעו שני האנשים שאמורים להחליף אותי. אני אמור לחפוף כל אחד על צד מסוים בעבודה שלי. כמובן שהכל הולך לפי השיטה הצבאית; עד שהשיגו חיילים חדשים עבר המון זמן, אז אני צריך ללמד מה שאמור לקחת חודש וקצת בשבועיים. כלומר לסיים הכל לפני שאני הולך. זה לא שיותר מידי אכפת לי מה יקרה אחרי שאני הולך, במיוחד בגלל היחס מהמפקדים בזמן האחרון, זה פשוט שאחרת החופשת שיחרור שלי בסכנה. שזה באמת לא מקובל עלי! גם ככה היא די קטנה.

בעצם כן אכפת לי קצת מה יקרה אחרי, זה מה שאני משאיר מאחור, לפי האקורד סיום יזכרו אותי החברים בצבא. לעזאזל, איך אחרי שנתיים ו 11 חודשים אני עדיין כל כך צעיר לפעמים.

תהיה הסיבה מה שתהיה, אני מלמד אותם במרץ. אבל כל אחד לומד חומר אחר. אז אני יושב עם אחד, נותן לו משהו לתרגל וישר רץ לבחור האחר. אין לי דקה מנוחה, אין את הפסקות ה-10, 12, 2 ו-4 הרגילות. אני רק מתרוצץ בניהם כל היום.

זה כל כך לא אני להיות רע, להכריח אותם לקרוא, ללמוד ולהישאר מאוחר. איזה מאוחר, רבע לשש! אפשר לחשוב, אני נשאר איתם, לפעמים אפילו אחריהם. איך ששעה חמש מתקרבת, אחד הבחורים מתחיל לבכות, "אבל יש לי רכבת עוד כמה דקות והיא תחסוך לי שעה". רק שהוא אומר את זה כל עשרים דקות. כל כך עצבן אותי, צעקתי אליו שאם הוא ממשיך להסתכל בשעון כל שתי דקות הוא נשאר עד שבע. מי חשב שאני אצעק על אנשים בגלל שטויות כאלו?

בכל מקרה, כל הלימוד, הדאגה, ההתרצויות והצעקות ממש לוקחות ממני את כל האנרגיות. אני חוזר הביתה מת. אז מה אני עושה בשלוש וחצי בלילה מול המחשב כותב פוסטים? נרדמתי מול הטלוויזיה קצת לפני שמונה בערב ומחצות כשהתעוררתי אני לא מצליח להירדם חזרה. וזה למרות שאני מת מעייפות. טוב נו, מחר יתחיל סוף שבוע, אפשר לישון 12 שעות רצוף.

אבל לפני הסוף שבוע, כלומר מחר, בעצם היום, בקיצור ביום חמישי, עוד ארבע שעות, אני לוקח את הצעירים לסיור בבסיס האם ויותר חשוב לחתימות. הסבר: כל פעם שחייל לוקח משהו מהאפסנאות הוא חותם על זה שהוא אחראי על שלמות הציוד. מאז זה נשאר תקוע לו כמו עצם בגרון שהוא תמיד מפחד שיעלם חלק מהציוד. אז כן, גם אני במשך שלוש שנים הצלחתי להתחייב על כמה עשרות אלפי שקלים של ציוד. ממחר מישהו אחר יצטרך לדאוג לו. שכנעתי אותו שכל הציוד נמצא. אני די בטוח שהוא נמצא אבל אני לא בטוח איפה. כמו שעשו לי כשהייתי צעיר, ככה גם הוא יעביר את זה עוד שנתיים למישהו אחר.

הא, דרך אגב שכחתי להכריז, אני יוצא לחופש"ש ב20 לחודש (יולי), כלומר עוד שמונה פעמים לקום בבוקר לצבא, כולל זאת עוד שעתיים ומשהו. תחילתה של תקופה חדשה.

נ.ב. קיבלתי בקשה להצטרף לטבעת חיילים והיא הזכירה לי. מישהו מוכן להעביר חתימות על הטבעת, כלומר מישהו רוצה להיות אחרי עליה? אני צריך להוריש אותה למישהו, שיאשר משתמשים חדשים וכאלו. יהיה חבל לי למחוק אותה למרות שתיכף כבר אין לי קשר אליה. מתנדבים?

מסקנה שהבנתי, אין דבר יותר מצחיק מחייל לבוש במדים, עם כומתה אדומה על הראש, יושב בצבא, משחק Medal of Honer במחשב וצועק על החיילים הוירטואליים הקטנים שלו. "הסתער למטרות!", "פה זה מלחמה, אין פטורים!", "מה אתה שוכב, אז מה אם אתה פצוע, קדימה קום! פה זה לא בית מלון ואני לא אמא! רוץ!".

החייל הזה יושב ומבסוט כולו, צועק ותוקף כאילו אין מחר וכולנו צוחקים מסביבו.

מחשבה שניה: פגשתי ידידה מהתיכון. היא תמיד נראתה בכלל לא רע, אבל לא מדהים. עכשיו היא סגן במודיעין חיל האוויר. לא נראה לי שהיא השתנתה. אבל בחורה כזאת, על מדי חיל אוויר ודרגות סגן, יא ורדי איזה כוסית. את המספר שלה השגתי. למה לא שירתתי בחיל אוויר?!

צברתי הרבה יותר מידי קילומטרים במהלך השבוע.

באחד הימים הגעתי בצהרי יום לתחנת אוטובוס מרכזית. שטוף זיעה, כמובן, כאילו אני בארץ מזרח תיכונית (הא, אופס). הלכתי לשירותים לשטוף פנים. נכנסתי לשירותי הגברים וביחד איתי נכנסה גם מנקה. הסתכלתי אליה מופתע והיא אמרה, כמו שרק מנקה רוסית זקנה יכולה: "אל תדאג, מותק. אתה יכול להשתמש". לא שחשבתי אחרת, אבל למה לעזאזל את פה איתי? ומה פתאום מותק?!

שטפתי פנים והסתדרתי. אני מסתובב ובא לצאת והיא עומדת שם, מסתכלת עלי ואומרת באכזבה: "מה? זה הכל?" . יאק... צמרמורת עברה בגבי בזמן שהלכתי לאוטובוס.

בתור פז"מניק שתיכף משתחרר, הייתי חייב לדחוף את זה, אני מקבל בזמן האחרון כל מיני דברים בדואר. עלון זכויות החייל המשתחרר, הזמנה לכנס משתחררים וכאלו. על הרבה מהם מתנוססת הסיסמא: "עם בונה צבא בונה עם". תגידו זה לא קצת פשיסטי. בקצת אני מתכוון הרבה, הרבה מאוד אפילו. זה נשמעת כמו סיסמא שמוסליני חשב אליה בשביל לשלוח את חייליו האיטלקים ללחום לצד גרמניה כשכל מה שהם רוצים זה לשבת בבית קפה ולצבוט ת'תחת של המלצרית. הרי זה מה שאיטלקים עושים, לא?

האמת היא שכבר נמאס לי משכולם מסביבי וגם אני מדברים על כמה שאני תיכף משתחרר. במיוחד בגלל שזה עדיין לא קורה. זה כל הזמן מתקרב אבל לא מגיע. כשעשיתי את התורנות לילה האחרונה שלי, הייתה לי שיחה עם קצין שלישות חכם (מפתיע משהו). בזכותו שיניתי את כיוון המחשבה שלי. עכשיו אני מבין שזו תקופה יפה. סיימתי עם התורניות, עם הסינג'ורים ועם העבודה המעצבת. במקום לספור את הימים עד השחרור, ולקוות שיגיע כבר, אני צריך להנות מכל יום. כרגע אני עם החברים, עם הצחוקים. כשהקושי היחידי זה לקום בבוקר והתהייה הכמעט יחידה היא האם לאכול בצהרים בחדר האוכל או באבן-גבירול/עזראלי. עוד מאט יגיעו החיים האמיתיים; הכיף האמיתי אבל גם הדאגות האמיתיות.

מעבר להרים וגבעות, בארץ רחוקה רחוקה, על גבעה קטנה, במקום פסטורלי ליד ראש פינה, יש בסיס קטן ומסריח, שמו הוא פילון. איזה חור, מסריח ומאובק. אני שונא אותך. כמה תרגילים הייתי צריך לישון באוהלים מאולתרים אצלך. כמה לילות הסתובבתי בשבילך המחורצים, מחזיק נייר טואלט ומחפש שירותים שלא נראים כמו אחרי מלחמה כימית. תוהה האם לישון בהאמר ואז אני לא אשן בגלל צעקות מהחמ"ל או למצוא איזה אוהל שבתוכו 40 מעלות. הטיולים המשותפים של איפה נחביא את המזרונים כדי שלא ידפקו לנו אותם עד סוף המשמרת ולא יהיה לנו על מה לישון. כל מידי זיכרונות רעים, אבל הרבה הרבה יותר זיכרונות, מכל הסוגים, טובים ורעים.

למען האמת הפעם רק נסעתי שלוש שעות לשם, עבדתי שעה ומשהו ונסענו חזרה למרכז. אבל שעה במקום הזה, לראות כל הצעירים שטופי זעה ומשועממים למוות, היא שהחזירה את כל הזיכרונות. מהר ברחתי משם, בתקווה שזו הפעם האחרונה שאני שם.

רציתי שכל הפעמים שאני אתקל בשם פילון זה כשאני נוסע לטיול בצפון ורואה שלט גדול לצד הכביש בדרך ל"קפה שוקולד" בראש פינה. אך המילואימניקים החביבים הזכירו לי שיש עוד הרבה שנים להיפגש איתו. אז עד המילואים, שלום לך פילון, תמיד אוהב לשנוא אותך.