מחפש מברג פנוי להברגה

משעשע, כדרכו של העולם ומרפי אהוב מרג'י.

נרשמתי היום אחר הצהרים לבחינות לבצלאל, חזרתי מהדואר, אחרי ששילמתי ושלחתי את בקשתי להתחיל ללמוד צילום בירושלים בשנה הקרובה.

ותוך פחות משעה, קיבלתי את תוצאות הפסיכומטרי. קיבלתי 725  :))

אושר!

כשהערכתי את הציון לא הרשתי לעצמי לפנטז על יותר מ690 כדי לא להתאכזב.

יש חישוב שמעשע אותי. גורם לי להרגיש טוב בצורה נרקיסיסטית ומתנשאת. אם אני אלך ברחוב, ואספור 100 אנשים שעוברים מולי במדרכה. אז אם אני אעשה את זה יתגלה לי שאני קיבלתי ציון פסיכומטרי גבוה יותר מ99 מהם. נראה לי. או 98. בעצם 1.9 אנשים יהיו יותר חכמים ממני. בעצם אולי אני לא מספיק חכם, אם אני לא מצליח לחשב את זה...

בכל מקרה, המשעשע הוא שכל הזמן האחרון אמרתי שיהיה משעשע להיות צלם עם פסיכו מעל 700. להתקבל לאקדמיה שכל מה שצריך בשבילה זה תעודת בגרות.

בסדר, אז מחר ארשם לאופציות היותר ראליות. לעברית, באר שבע ותל אביב. נרשם לביו-משהו. טכנולוגיה/פסיכולוגיה/מיקרו/כימיה. דו חוגי, חד חוגי, רב חוגי, מה זה משנה. נחליט מחר על החלק השני. אני מקווה. כי הדד ליין של עצמי כבר עבר לפני יומיים.

הא, וצריך להתחיל להכין תיק עבודות, עוד חודש המיונים.

הבה נצא בחגיגות; "לא יהיה עוד פוסט בקטגוריית פסיכומטרי"...

בוקר יום שלישי, ה20 לפברואר, הוא יום נפלא. הוא מרגיש לי כמו תחילת סוף החורף. הוא כל כך טוב שהוא התחיל כבר אתמול. כי אתמול התעוררתי, ונסעתי למבחן הפסיכומטרי. קיבלתי תוך כדי הנסיעה ובלילה לפני הרבה טלפונים והודעות למזל לבחינה מאנשים שאוהבים אותי, או לפחות זכרו אותי וטרחו. הגעתי בזמן, מצאתי את המקום. עשיתי את הבחינה, היה נפלא. אחת הבחינות הקלות. אי אפשר באמת לדעת כמה טוב, אבל ההרגשה נפלאה (ולא רק כי נפטרתי מזה).

הסתובבתי לי ברחבי אוניברסיטת תל אביב, פוגש חברים לקורס, נפרד מהמדריך לקורס, פוגש מכרים ישנים. נפגשתי בצהרים עם "משפחת שביל" החלקית (כמה מהאנשים שאיתם טיילתי חודשיים את שביל ישראל) לארוחת צהרים בדרום תל אביב. ארוחת שחיתות והעלאת זכרונות. משם כבר המשכתי לפגוש חבר שלא פגשתי מאז תחילת הפסיכו בצפון תל אביב לסנוקר. אפילו ניצחתי אותו 3-1.

חזרתי הבייתה מאוחר, עייף ומאושר מיום נפלא.

הבוקר, הוא יום נהדר. יום חופש. התעוררתי לי "יקיצה טבעית". יצאתי לגינה. אכלתי ארוחת בוקר במרפסת, מתפנן בשמש החורפית, בלי ענן בשמיים, מקשיב ברצף לכל הדיסק הכפול "רדיו בלה בלה". התחלתי לקרוא את "מישהו לרוץ איתו" שנסיתי להשיג חודשים. הלכתי עם הכלב שלי בשדות הפורחים של סוף החורף ותחילת האביב. הכל כל כך ירוק, כל כך צבעוני, ריח נהדר של תפוזים ואשכוליות של סוף העונה.

ועכשיו אני שוכב על הדשא, עם המחשב הנישא, מקשיב לדיסק ההופעה המדהים של אהוד בנאי, הכלב לצידי, השמש מעלי, שלווה. הכול נפלא.

אז למה עדיין, גם היום, זה מרגיש כמו מאבק קטן, יום יומיי, מול נקודת העצב. מעין נקודה קטנה, איפשהוא בפנים, שתמיד נמצאת שם פועמת. שתמיד מנסה להפיל אותך, לדכא אותך, לגרום לך לעזוב הכל, לשכב להתכרבל ולהפסיק עם הכל.

סך הכל אני מאושר. אבל עוד יהיה יותר טוב, יום אחד, נמצא את הנירוונה

אתמול הייתה הסימולציה האחרונה, היום היה השיעור האחרון בקורס. אפילו נסעתי היום לראות באיזה כיתה עומד להיות המבחן שלי. והנה הופ, עוד רגע המבחן הפסיכומטרי שלי.

פי יה, מה? זה אומר שנשאר רק ללמוד עוד טיפה בשישי, לחזור על החומר בשבת, לאוורר את הראש בראשון ובשני בבוקר האירוע הגדול.

כמה ביזארי ששלושה חודשים מהחיים שלי עברו. שלושה חודשים שלא הרבה קרה מהם חוץ מביקור דו שבועי בקורס והרבה שיעורי בית. מה הרבה?! יותר ממה שהכנתי בכל התיכון.

ואיזה יופי שזה תיכף נגמר! אפשר לפתח מחדש את החיים. למצוא עבודה חדשה, לקנות כלי תחבורה, להשיג מקום מגורים, להחליט מה לומדים באוניברסיטה, ומה עושים עם החיים. המון החלטות חשובות בחיים. החלטות של חיים זה קשה ומעייף. אבל רק רגע איזה חיים? "החיים זה כאן", מה לא?

"בלי רשימה ארוכה של קניות אך תצא לסופרמרקט הגדול של החיים כי אי אפשר בלי ... טוטו לוטו חצילים"
– נרקומנים, החברים של נטאשה

"דבר שיותר טוב לעשות מאשר לתרגל פסיכומטרי", מספר 438B :

 ... 

נשאל אותם?

האממ...

לא נשאל?

לא יודעת? כדאי?

למה לא? הם צעירים.

אז?

לכל הצעירים יש. ככה זה. סתכלי עליהם.

אתה חושב, אתה רוצה, תשאל.

אז לשאול?

נשאל.

מסתובבים אלינו ושואלים:

תגידו יש לכם איזה, האממ, איזה, האממ, שוקולדה?

בורג: שמע, היה לנו קצת, אבל רק טיפה וגם זה אצל הבחורה האחרת, זאת שעדיין מחכה בטרמפיאדה לטרמפ הבא.

- הא, מה באמת. אז אני מסתובב חזרה, זורק אותכם ולוקח אותה. או אולי יש לכם מקור, מאיפה אפשר להשיג?

יובל הבלוגרית: אבל עזוב לא כדאי לכם, זה שוקולד בכלל לא טעים, זה שוקולד מריר!

כולנו ביחד מגחכים: לא, לא כזה שוקולד...

* נהג הטרמפ, בחור מבוגר, ישראלי לשעבר מניו יורק שבחופשה בארץ, מפסיק לנסות להרשים את הבחורינה הצעירה שלו בלהשוויץ שהוא שירת כקצין בשיזפון ושהוא יודע איפה זה עובדה, מסתובב אלינו ומגלה למה הוא באמת לקח אותנו טרמפ מכלום אחד (צומת ציחור) לחור גדול יותר (צומת שיזפון) בחושך. כנראה שאנחנו נראים מספיק זרוקים בשביל שיחשבו שאנחנו סוחרים בסמים.

הרגשתי מה זה מגניב שהבנתי מהרמיזות שלו שהוא מחפש בופ. הרגשתי שאני מסתובב יותר מידי עם מסוממים כי אני כבר לא תמים וטיפשי כמו ההערה של יובלית, כמוני פעם.

זיכרון הזוי שצף ועלה בין "מבוא למשוואות בשני נעלמים" לבין "מבוא לגיאומטריה". הייתי חייב לרוץ ולכתוב עוד משהו על שביל ישראל לפני שאני שוב שוקע במחשבות של "למה לעזאזל נרשמתי לעינוי הפסיכומטרי הזה?!"

אחרי כמעט 700 קילומטר וכמעט נשארתי לבד ביום חופש השבועי במדרשת שדה בוקר. החלטתי שאני לא חוזר הבייתה, אין לי מה לחפש בבית ויכול להיות חוויות חדשות ומפתיעות במדרשה שבמדבר (אולי אפילו שטפון). עד שהחברה תפסו טרמפ משדה בוקר ועד הבית. הבית של כולם. בחור שנוסע מאילת לטבריה ויש לו מקום לכולם ולתיקים.

טרמפ כזה זה כמו אות מהשמים. אז הגעתי הבייתה תוך שלוש שעות. מאתמול בצהרים ולעוד כמה שעות בודדות.

מדכא פה. לא יודע למה.

מצד אחד נורא נעים ונחמד בבית. אוכל של אמא, קורנפלקס בבוקר, מיטה רחבה וחמה עם פוך. אבל עצוב פה. הכל עגמומי, אפור ורטוב. בדרום היה טיפה קריר ואפילו ירד אלינו טפטוף בלילה ליד המכתש הגדול אבל לא היה חורף. אני לא אוהב חורף.

אין לי סיבה להיות פה בבית. אין לי הרבה מה לחפש. משהו אחד שיגרום לי באמת לרצות לשבת פה ולא לנדוד לי.

עצוב לכתוב את זה.

עברנו במכונית דרך של שלושה שבועות ברגל בשלושה שעות. השלטי ישובים שהיינו בהם חלפו לנו מול השמשה במהירות. איך אתה עובר כל כך מהר באותם מקומות אבל לא רואה בעצם כלום דרך החלון במהירות של 100 קמ"ש.

בשלושה שבועות מאז שעברתי פה בבית הכל נהיה חורפי. השדות ליד הבית מלאי עשבים ירוקים ורעננים, שלוליות משקפות את השמיים ובישוב הוסיפו שלטי רחוב חדשים עם ציורים של שם הרחוב. שביל הברוש עם ציור של ברוש, שביל הרימון עם רימון כמובן. מעניין אותי מה מציירים על השלט של שביל הבנים, או על השלט של שביל המעלות. צריך לבדוק את זה בדרך לרכבת.

עשיתי בבית דברים מרתקים, כמו לאוורר שק שינה, לנקות נעלים, לעשות כביסה לחולצה שאני לובש כבר שבועיים רצוף, ללכת לבנק. קיבלתי את הפיקדון הצבאי שלי, נרשמתי איתו לפסיכומטרי. כן כן, יואל גבע, הנה אני מגיע. התקשרתי ונרשמתי לקורס מתוך בור עם קצת פחות רוחות בפסגת תל עוזה שבצפון הנגב. עכשיו תמיד שאני אסע דרומה אני אסתכל על האופק מערבה, אראה את התל ואדע שבאמצע השביל, בבור מתחת לעץ נרשמתי לפסיכו. משעשע. אז התוכנית היא שאני אגיע לטאבה, אנוח כמה ימים באילת או סיני ומשם אחזור הבייתה בדיוק בשביל להתחיל את קורס הפסיכומטרי. אני מרגיש נורא גדול ואחראי שנרשמתי לקורס. ואז אני נזכר שאני בעצם לא רוצה ללמוד שום דבר מבין האפשריות הרבות מידי, או יותר נכון לא רוצה לעבוד כל החיים בהן. אז אני עדיין ילד מבולבל.

נשארו בערך עוד 18 ימים לסיום שביל ישראל. 16 ימי הליכה וימי הפסקה בפארק ספיר ובתמנע. המדבר מדהים, אתה מרגיש כל כך קטן, חסר חשיבות. לטפס איזה הר באמצע שום מקום ולראות רק מרחבים פתוחים. להלחם בהר כרבולת וכמעט להכנע. ללכת קילומטרים על גבי קילומטרים במישורים וגבעות קטנות ככה שתבין את מקומך במדבר. לקפוץ לתוך גב מים של מעיין מצחין ומאושר עד הגג כי זה המים היחידים שראית כבר כמה ימים. כל זה עם תיק של 25 קילו על הגב. כי אין מכולת 4 ימים ואין נקודת מים ליומיים (כמעט 10 ליטר מים).

אני חושב שהייתי מפסיק עכשיו, בגלל זה לא רציתי לחזור הבייתה שאני לא אתפתה. מזל שיש לי את החבורה שאני מטייל איתה. ככה אני יוצא איתם, ולא נשאר להתפנק ולסבול בבית, הם הסיבה לצאת. וכמובן שהבטחתי לעצמי שאני עושה את שביל ישראל ולא נשבר, ולא נכנע, עושה את כולו, אפילו אם את הסוף אני אעשה לבד. הבטחות צריך לקיים, במיוחד אם הם לעצמך.

להראות לעצמך שאתה מסוגל, שאתה יכול, שאתה לא נשבר ושאתה עומד בהבטחות לסיים את מה שהתחלת.

* עדכון: אחרי שכבר קניתי את האוכל והתחלתי לארוז עשינו תחלופת טלפונים מיסיבית. נשארים עוד 24 שעות בבית. הסיבה הרשמית מחכים לקבוצה אחרת של אנשים נורא נחמדים שנמצאים יום אחרינו. ננוח עוד יום ואז נוכל לטייל ביחד איתם. הסיבה הלא רשמית, לאנשים נוח בבית וקשה לארוז חזרה את התיק ולצאת לטייל בשביל ישראל. אז ננוח עוד יום לפני שיוצאים לחולות של המדבר. אפילו השמש חזרה לזרוח פה... *

מעניין מה יהיה הטיול הבא אחרי טאבה והפסיכו?

והנה היא שוב קוראת לו, מנגינת הנדודים...